אסון תעשייתי חמור

אבשלום מיכאלי עבד בתדיראן, במחלקה לייצור סוללות ניקל קדמיום. מיכאלי שימש טכנאי מכונות.

שבע שנים לאחר תחילת עבודתו בתדיראן, אובחנה אצל מיכאלי מחלת ניוון עצבים (AMYOTROPH LATERAL SCLEROSIS).

חלפו שלוש שנים נוספות. מיכאלי נפטר מהמחלה.

יורשיו של המנוח סברו שהמחלה התפתחה בעקבות החשיפה לחומרים הרעילים שבמפעל.

היורשים הגישו תביעה נגד תדיראן בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. התביעה הובאה להכרעת השופט ברוך אזולאי.

בפני השופט אזולאי הופיעו חבריו לעבודה של המנוח וגם ד"ר יוסף רוזנבוים, רופא תעסוקתי, שטיפל בעובדי מפעל הסוללות ובמנוח. על בסיס עדויות אלה קבע השופט כי במפעל לא היו אמצעי מיגון והמנוח אכן נחשף וספג במהלך עבודתו במפעל, דרך דרכי הנשימה, העיכול והעור, כמויות גדולות של חומרים רעילים.

השאלה שנותרה לדיון הייתה, אם חשיפתו של המנוח לחומרים הרעילים, היא זו שאכן גרמה להתפתחות המחלה.

מומחים רפואיים מטעם היורשים, ד"ר שלמה בר סלע וד"ר אליהו ריכטר, העידו במשפט כי קשר סיבתי כזה אכן קיים. מומחים אלה הצביעו על מאמרים ומחקרים שנעשו, לפיהם הופעת המחלה קשורה לחשיפה למתכות כבדות, עופרת וכספית, לחומרי דישון המכילים קדמיום ולמוצרי פלסטיק.

המומחים מטעם תדיראן, ד"ר עודד שראל, ד"ר ז'אק טייטלר וד"ר יונה אמיתי, הציגו עמדה הפוכה. לדעתם, לא ניתן לבסס קשר סיבתי שכזה.

נוכח חוות הדעת הסותרות, מינה השופט מומחים מטעם בית המשפט, את פרופ' רפאל כראל (מומחה ברפואה תעסוקתית) ואת פרופ' אלדד מלמד (מומחה לנוירולוגיה).

פרופ' כראל הגיע למסקנה כי "אין במידע הרפואי הקיים בניסיון הקליני שנצטבר לגבי חולי ALS או בהסתמך על איפיוני הפגיעה של קדמיום כדי לתמוך בדעה שמקור מחלת המנוח הינו חשיפה תעסוקתית".

פרופ' מלמד הגיע למסקנה כי "בהתבסס על המידע הרפואי הקיים, ניסיון החיים והשכל הישר... סיבת מחלתו של המנוח הייתה ונותרה...נעלמה".

בשלב זה, היה לכאורה השופט חייב לדחות את התביעה. הרי נטל הראיה להוכחת הקשר הסיבתי, כחלק מנטל השכנוע, מוטל על התביעה.

אלא שבמקרה זה קיים קושי להטיל על התביעה את נטל השכנוע, סבור השופט. מדובר במחלה נדירה, אשר הידע המדעי לגביה מצומצם.

האם יש בכך כדי להקל מנטל ההוכחה המוטל על התובעים?

נטיה להקל בנטל במקרים אלה הייתה קיימת כבר במשפט העברי. הגמרא קבעה כי הניזוק נוטל פיצויים אפילו בלי שבועה, מקום שברור כי הוא לא חבל בעצמו וגם אין אדם אחר, פרט למזיק (הנתבע), שיכול היה לגרום לנזק.

נטייה זו קיימת גם במשפט האמריקאי.

גם אצלנו, מזכיר השופט, התפתחה מגמה זו של מציאת פתרונות משפטיים במסגרת דיני הנזיקין ודיני הראיות, כאשר קיימת אי ודאות ביחס לגרימת הנזק. מגמה זו, הביאה שופטים ומלומדים לניסיון לתור אחר פתרונות להקלת הנטל המוטל על התובע במקרים מסוג זה.

במקרה של מחלה נדירה המתגלה אצל עובד החשוף לחומרים רעילים במפעל, "קשה לדבר על שוויון במעמד וביכולת להרים את נטל הראיה.

בתחום זה יש גם היבטים ציבוריים...יש לפיצויים בנזיקין גם היבט ציבורי הנוגע למניעת נזקים שיש בהם כדי לסכן את כלל העובדים במפעל וגם את אוכלוסיית הסביבה הקרובה".

משיקולים אלה, לדעת השופט, יש להקל בנטל הראיה המוטל על יורשי המנוח.

אמנם, ממכלול חוות הדעת שהוצגו, אין הוכחה חד משמעית המסבירה באופן מדעי ברור את האופן בו גורמת החשיפה לניקל וקדמיום להתפתחות המחלה. גם אין די נתונים סטטיסטיים בנמצא.

"אף על פי כן", סבור השופט, "במחלה נדירה מהסוג הנדון, ניתן לקבוע על פי מאזן ההסתברות כי התקיים קשר סיבתי".

זאת על סמך חוות הדעת מטעם היורשים, לבדן. חוות דעת אלה, מוסיף השופט, לא נסתרו באופן ממשי ומשכנע על ידי המומחים האחרים, לא על ידי המומחים מטעם תדיראן ולא על ידי המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

למומחים מטעם יורשי המנוח עדיפות בעיני השופט, הם היו שותפים למחקר שנערך במפעל תדיראן ביחס להיחשפות העובדים שם. במחקרם זה, עמדו המומחים על ההזנחה שהייתה במפעל, הן מבחינת רמת ההיחשפות לניקל קדמיום ולחומרים נוספים והן מבחינת אמצעי ההתגוננות. מצב זה, הגדירו מומחים אלה, הנו בבחינת האסון התעשייתי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל.

הקשר הסיבתי מתבקש, לדעת השופט, גם לאור סמיכות הזמנים בין החשיפה לחומרים במפעל ובין הופעת המחלה, גילו של המנוח שהיה נמוך מהמקובל בהופעת המחלה, המחקרים המצביעים על קשרים אסוציאטיביים כאפשרות של קשר סיבתי בין החומרים להם היה חשוף המנוח ובין המחלה, היעדר הוכחה על קיומו של גורם אחר הידוע בספרות כגורם הקשור למחלה ועוד.

את הספק שנותר, מעדיף השופט להטיל על המעביד שיצר את הסיכונים.

לדעת השופט, "בנסיבות הענין כאשר המפעל של תדיראן מייצר סיכונים בתחומים שונים של חשיפה למתכות ולחומרים מסוכנים שונים, ואינו נוקט באמצעי זהירות מספיקים, וכאשר מדובר במחלה נדירה שלגביה לא הצליח המדע להגיע להסבר חד משמעי ביחס לסיבותיה, ויש קושי להגיע להוכחת קשר בדרך של מובהקות סטטיסטית בגלל נדירות המחלה, וכאשר החובה להבטיח תנאי עבודה בטוחים והימנעות מסיכונים לעובד מוטלת על המעביד שבידו נמצאת שליטה ברמה גבוהה יותר להכרת הסיכונים, אין להטיל על העובד נטל ראייתי בלתי אפשרי, בדרך של הוכחה פוזיטיבית או מובהקות סטטיסטית".

לאור כל זאת, פוסק השופט, קיים קשר סיבתי בין הופעת המחלה ובין חשיפתו של המנוח לחומרים המסוכנים במפעל, תוך הפרת חובת הזהירות מצד תדיראן. האחרונה חבה לפיכך בנזיקין בכל הקשור למחלת המנוח ולפטירתו.