דחף היעילות אינו צריך ליהפך לבהילות

גיל מיכאלוביץ' הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה נגד חברת הביטוח כלל, לפיצוי עבור נזקי-גוף שנגרמו לו בתאונת-דרכים.

במסגרת המשפט מינה השופט אמנון סטרשנוב, בין יתר המומחים, את ד"ר משה הראל, מומחה לתחום אף אוזן וגרון.

מעדותו של המומחה עלה, כי נזקי-הגוף בתחום זה נגרמו למיכאלוביץ' בחלקם מיד עם קרות התאונה. חלקם האחר היה בגדר נזקים מסתברים בלבד, שהתפתחותם בשעת מתן העדות הייתה בלתי ודאית.

המומחה הבהיר כי הנכות שהוא העניק למיכאלוביץ' הייתה מבוססת על הנזקים שכבר נגרמו למיכאלוביץ', אולם הוא הודה כי עשויים להתממש גם נזקים נוספים שיצריכו התאמה בהגדרת אחוזי הנכות.

לאחר שהסתיים שלב ההוכחות בבית-המשפט המחוזי, ובטרם ניתן פסק-הדין, חל שינוי במצבו הבריאותי של מיכאלוביץ'. הוא אף נזקק לניתוח נוסף.

או אז, הגיש מיכאלוביץ' לבית-המשפט המחוזי בקשה להוסיף כראיה את המסמכים הרפואיים המעידים על שינוי מצבו הבריאותי ולהמציא למומחה מסמכים אלה על-מנת שישקול מחדש את חוות-דעתו המקורית. בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו, ונמנע מלנמק את החלטתו.

על החלטה זו הגיש מיכאלוביץ' בקשת רשות ערעור שנדונה בפני השופטת דליה דורנר בבית המשפט העליון.

ככלל, מבהירה השופטת דורנר, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העקרון לפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית-המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה.

אולם עקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם ברור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין.

בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אפילו אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור.

איש לא יחלוק על הצורך בייעול העבודה בבתי-המשפט. בדרך כלל, יש לשבח את הרצון לנהל משפט בכל המהירות האפשרית וביעילות רבה ככל האפשר. אבל דחף היעילות אינו צריך ליהפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה.

במקרה הנדון, קובעת השופטת, אי הגשת הראיה בשלב ההוכחות אינה נובעת מתקלה שהיה בידי מיכאלוביץ' למנעה, ואף לא הועלתה כל טענה לפיה מיכאלוביץ' השתהה בטרם הגיש את בקשתו.

בעוד בית-המשפט נוטה לקבל ראיות בעלות משקל גם כאשר האיחור בהגשתן נובע מהתרשלותו של בעל-דין, ודאי יטה הוא להיעתר לבקשה כאשר הנסיבות העובדתיות שביסוד הראיה נתגבשו רק לאחר סיום שלב ההוכחות, ולנפגע לא הייתה אפשרות אוביקטיבית להגישה במועד.

במקרה הנדון קיימת אפשרות ממשית לכך שהראיה החדשה תשנה את מערך החבות של כלל כלפי מיכאלוביץ', ולפיכך תשפיע על תוצאותיו של ההליך.

לאור נימוקים אלה, בסופו של יום, התירה השופטת למיכאלוביץ' להוסיף כראיה את המסמכים הרפואיים המעידים על שינוי מצבו הבריאותי ולהמציא למומחה מסמכים אלה, על-מנת שישקול מחדש את חוות-דעתו המקורית.