זכרון סלקטיבי שהפך למכת מדינה

ג'והני שאער הגיש תביעה לפיצויים נגד חברת הביטוח אריה. בתביעתו טען שאער כי נסע עם אשתו במונית.

בתום הנסיעה, יצאה האישה את המונית ראשונה ובתוך כך, טרקה את הדלת על ידו של שאער.

אריה העלתה ספיקות לגבי מהימנות גרסה זו. השופט איתן שאנן, מבית משפט השלום בחיפה, דן בספיקות אלה.

בתיקים מסוג זה, מבהיר השופט, הגנת המבטחת, מטבעה, אינה בניסיון לשכנע שגרסתה עדיפה. למעשה, למבטחת אין גרסה משלה. הגנתה היא בניסיון לשכנע שגרסתו של התובע לא הייתה ולא נבראה.

במצב דברים זה, החקירה הנגדית, היא הכלי היחיד המצוי באמתחתה של המבטחת.

השופט בוחן את תשובותיו של שאער בחקירתו הנגדית ומגלה סתירות ואי דיוקים באשר למועד הנסיעה ולמיקום התאונה. גם הגרסה לפיה אשתו של שאער יצאה מהמכונית לפניו לא נראתה הגיונית לשופט משום ששאער ישב קרוב ממנה אל דלת המונית.

אשתו של שאער שהייתה עדת הראיה הטובה ביותר לתאונה, לא הובאה להעיד. נהג המונית העיד כי שמע על התאונה ונסיבותיה רק בדיעבד.

עוד העיד הנהג כי הודעה לסוכן הביטוח נמסרה על ידו ביום התאונה או למחרתה. בפועל, התברר כי ההודעה נמסרה עשרה ימים מאוחר יותר.

שאער גם הסתיר תאונות ואשפוזים רבים מאד, בהם היה מעורב בעבר. לשופט הסתבר כי לשאער "נטייה להיות מעורב בתאונות דרכים הכרוכות בתביעות פיצוי, בשיעור שקשה מאד ליישבו עם ההסתברות הסבירה לכך, אם לנקוט בלשון עדינה".

לכך יש להוסיף את "זכרונו הסלקטיבי" של שאער.

כל אימת שעורך דינה של אריה ביקש לעמתו עם הסתירות והעמידו במצב לא נוח, הייתה תשובתו של שאער "אינני זוכר". תשובה זו חזרה פעמים כה רבות, שברור כי לשאער זכרון קצר עד כדי להתמיה. למעשה, הוא לא זכר כמעט כלום. לא באשר לתאונות ולאשפוזים קודמים ולא באשר לנסיבות "התאונה" לה טען כאן.

"שאער עשה עלי רושם שאין בו כל יחס ערכי לאמירת אמת. לא רק שאין הוא מקפיד על אמירת אמת, אלא הוא אפילו אינו חש שיש כל בעיה. קל וחומר - כל בושה, כשהוא נתפס באמירת דברים שאינם אמת".

לאור קביעותיו אלה, דחה השופט את תביעתו של שאער ואף נענה לבקשת אריה ופסק לטובתה לא "סתם" הוצאות, אלא הוצאות לדוגמא.

תביעות כוזבות נגד חברות הביטוח, הוא מבהיר, הפכו למכת מדינה.

במיוחד בולט הדבר בתחום של תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. הטעם לכך הוא, שהצגת פגיעה בגוף, כאילו נגרמה בתאונת דרכים, למרות שלא כך הדבר, מבטיחה לתובע כיסוי לנזקיו, ללא צורך בהוכחת אשם. לכן, הפיתוי לכך רב.

כנגד מכה זו, נאלצות חברות הביטוח, לנקוט אמצעי הגנה. למשל, העסקת חוקרים במקרים רבים יותר, היזקקות לסיוע משפטי בהיקף גדול מבעבר ועריכת בדיקות מדוקדקות יותר ביחס לכל תביעה ותביעה.

כל אלה כרוכים בהוצאות, המקבלות ביטוי, בסופו של דבר, בהגדלת הפרמיות.

תוצאת לוואי נוספת היא יחס פחות נוח וחשדני כלפי ציבור המבוטחים וכן עיכוב וסרבול רבים יותר ביישוב התביעות המוצדקות.

יש גם לקחת בחשבון את העומס הנוצר בבתי המשפט, העמוסים ממילא. גם כאן, כלל הציבור הוא זה שמשלם את המחיר. הן המחיר במובנו הכספי והן המחיר שבבזבוז הזמן השיפוטי, היורד לטמיון בבירור תביעות פיקטיביות. זאת על חשבון הזמן העומד לצורך בירור מחלוקות אמיתיות.

על מנת לשרש תופעה זו, מחייב השופט את שאער לשלם לאריה הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

כן הוא מחייב את שאער לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך של 15,000 ש"ח.

בנוסף, מורה השופט לשלוח עותק מפסק דינו לפרקליטות המחוז, על מנת שתבדוק שמא ראוי לנקוט בהליכים נגד הגורמים לגביהם עולה מהעובדות שהתבררו במשפט חשד לביצוע עבירות. הוא גם מבקש מהפרקליטות להודיע לבית המשפט מה העלתה בדיקתה ומה הפעולות שנקטה.