אשמתו של מי שהתריע

שרה גדליה מתגוררת בבית משותף בבת-ים.

באחד הימים גילתה גדליה אזרחות ושכנות למופת וטאטאה את המשעול שבין ביתה לבין הבית הסמוך. לפתע דרכה על מכסה פתח בור ביוב. המכסה התהפך וגדליה נפלה לתוך בור הביוב ונפגעה.

גדליה הגישה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב נגד עיריית בת-ים.

השופט אשר גולדין קבע כי המשעול בו אירעה התאונה שימש כדרך ציבורית.

מאחר ולעירייה השליטה והפיקוח על הנעשה בדרכים ציבוריות, מוטלת עליה חובת זהירות מושגית. (הערה: חובת זהירות מושגית היא מילה אחרת למדיניות משפטית. בית המשפט קובע אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק ראוי שיחוב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק).

במהלך המשפט גם התברר כי מכסה בור הביוב היה רופף. העירייה הייתה מודעת לכך כי המכסה אינו תקין.

גדליה עצמה, כאזרחית טובה, התריעה בעבר בפני העירייה על התקלה. מכאן, קובע השופט, קיימת בנסיבות המקרה גם חובת זהירות קונקרטית. (הערה: חובת הזהירות הקונקרטית עניינה בשאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות בגין הנזק הספציפי שהתרחש).

למרות זאת, העירייה לא עשתה דבר ולא החליפה את המכסה.

באי החלפת המכסה הפרה העירייה את חובת הזהירות. הפרה זו היא שהביאה לנזקיה של גדליה.

בנסיבות אלה קובע השופט כי העירייה התרשלה. הנחת פתח מכסה ביוב במשעול הצמוד לביתה של גדליה סיכן את חייה בטיחותה ובריאותה. סיכון זה מהווה גם מטרד.

אלא שבכך לא תמה הפרשה.

כעת, פונה השופט לבדוק האם אין גם לגדליה עצמה אשם תורם ביחס לתאונה שאירעה.

"אדם סביר המודע לכך שבמרחק מטר אחד מפתח ביתו, מצוי בור ביוב בעל מכסה רופף, לא היה פותר את חובתו במספר שיחות טלפון למוקד עירוני, אלא נזהר יותר בכניסתו ובצאתו מפתח הבית, מניח קרש עץ הגדול מפתח מכסה הביוב, וכהנה וכהנה פעולות אשר היו מונעות את התרחשות התאונה.

התובעת היתה צריכה לצפות את התרחשות התאונה, שכן הוכח כי היה בחזקתה המידע שמכסה בור הביוב פגום, והתובעת לא עשתה כל פעולה אקטיבית כדי למנוע את התרחשות התאונה, על כן יש לתובעת אשם תורם בנסיבות העניין".

לאור זאת, מטיל השופט על גדליה אשם תורם בשיעור של 30 אחוז.