חדל לעבוד והמשיך להרוויח

עוזי חורי עבד כטכנאי-תחזוק ציוד חקלאי. עבודה זו כרוכה במאמץ פיזי של שתי הידיים.

באחד הימים החל עוזי חורי לחוש כאבים קשים בשני המרפקים.

מעבידתו של חורי, חברת אחיש שבבעלותו, המשיכה לשלם לו משכורת משך כשנה וחצי. חורי פנה לשלוח-הראל ודרש החזר של המשכורות מכוח פוליסה לביטוח בריאות. פוליסה זו נועדה לכסות דמי מחלה המשולמים על ידי מעביד לעובד.

שלוח-הראל החזירה לחברה המעבידה רק חלק מזערי מדמי המחלה. היא התבססה על חוות דעתו של ד"ר יוסף וייס (מנתח-אורתופד) לפיה חורי מסוגל לחזור לעבודות כפיים, כולל בתחזוק מכונות חקלאיות.

חורי לעומתה השליך את יהבו על ד"ר ז. פלדברין (אורתופד), ועל ד"ר עודד שראל (מתמחה ברפואה תעסוקתית) שקבעו נחרצות כי חורי מצוי באי כושר עבודה מלא.

נוכח הפערים שבין חוות הדעת מינתה השופטת דליה אבי-גיא מבית משפט השלום בתל אביב, מומחים רפואיים מטעמה.

האורתופד, ד"ר ז'טלני, קבע כי התסמונת ממנה סובל חורי היא בת חלוף. לאחר הריפוי החולה מסוגל לשוב לעבודה תקינה. הוא העריך את נכותו של חורי ב-10 אחוזים בשל ההשפעה הקלה על כושר הפעולה שהתסמונת במרפקים גורמת.

הרופא התעסוקתי, ד"ר חנינה קכל, קבע כי חורי מסוגל לעבודת כפיים בדרגת קושי קלה עד בינונית. הוא אינו מסוגל מטלות המבוצעות בעבודת כפיים מאומצת. מטלות אלה מהוות כ-15 אחוז בלבד מהיקף עבודתו הקודם.

הפוליסה מגדירה את "מקרה הביטוח" כ"אי כושר מלא לבצע כל עבודה שהיא הנובע ממצב בריאותי לקוי". חורי, קובעת השופטת אינו מצוי במצב זה של אובדן כושר עבודה מלא.

לא זו אף זו: חורי עצמו הודה, בעבודות שאין הוא מסוגל לבצע כעת, עבודות הסבלות הקשות, ממילא נהג כבעל העסק להיעזר בסבל.

במשפט התברר כי גם בתקופה בה היה חורי, לטענתו, באובדן כושר עבודה מלא, המשיך עסקו של חורי להתנהל ולהניב רווחים ניכרים.

חורי ניסה לתלות את מקור הרווחים במכירת מלאי. אולם הדו"חות הכספיים של החברה, העידו כי מדובר בהכנסות הנובעות מביצוע עבודות. בהתחשב בעובדה כי פרט לחורי עצמו עבד בחברה רק עובד נוסף אחד ששכרו השנתי עמד על סך של 7,000 ש"ח בלבד, מסיקה השופטת כי מקור ההכנסות הנו בעבודות שביצע חורי בעצמו.

בנסיבות אלה פוטרת השופטת את שילוח-הראל מתשלום תגמולי ביטוח על פי הפוליסה.