אותה הגברת בשינוי אדרת

אייל גוטמן, מיכאל גוטמן ועו"ד דרור אורן הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעות לסעד הצהרתי נגד חברות הביטוח מנולייף, שילוח-הראל ומגדל.

השלושה טענו כי חברות הביטוח עושות שימוש פסול בלוחות תמותה מיושנים, משנות החמישים, לשם חישוב פרמיה עבור רכיב הריסק בפוליסות ביטוח שנרכשו בשנות התשעים.

לדעת התובעים, שימוש זה בלוחות תמותה מיושנים, מוליך לפרמיות מופקעות ולניצול יתרונן של המבטחות מול המבוטחים. התובעים ביקשו גם שהתביעות תאושרנה כתביעות ייצוגיות.

אלא שתביעות אלה, במתכונת זהה כמעט, כבר הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בירושלים נתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה והמפקחת על הביטוח. הללו סיכמו את עמדתם בהודעה שמסרו לבית המשפט, ואשר זו הייתה לשונה:-

"תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה מאפשרת הגשת תביעות ייצוגיות מסוג התביעה הנוכחית, בשים לב ליחסי הנציגות הכפויים הכרוכים בהגשת תביעה זו...לאור זאת, ולנוכח העובדה שהמדובר באירועי עבר, אשר בעלי התפקידים העשויים להתייחס אליהם פרשו מכהונותיהם בשירות המדינה, ובשים לב לכך שנושא השימוש בלוח תמותה לחישוב פרמיות בביטוחי חיים הינו נושא שפנים רבות לו והוא מצריך כניסה לשיקולי מדיניות רחבים, והשקעת משאבים ציבוריים רבים, אין היועץ המשפטי לממשלה והמפקחת על הביטוח רואים להתייצב בדין בשלב זה".

גם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים שאל שולחנו הגיעה התביעה, משה גל, המליץ לתובעים למחוק את תביעותיהם, הן נוכח עמדת היועץ המשפטי והמפקחת, וכן מטעמים אחרים.

התובעים שהבינו כי סיכויי הצלחתם קלושים, קיבלו את ההמלצה, והתביעה - שנתיים לאחר שהוגשה - נמחקה ללא צו להוצאות.

בטרם חלפו חודשיים מיום מתן פסק הדין בירושלים המוחק את התביעה, אצו רצו התובעים והגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעות כמעט זהות במהותן.

אלא שלדעת השופט אמנון סטרשנוב נעשה כאן שימוש לרעה בהליכי משפט מצד התובעים.

אמנם עצם מחיקת התביעות בבית המשפט המחוזי בירושלים, להבדיל מדחייתן, אינה מהווה "מעשה בית-דין" ואינה מקימה מחסום פרוצדורלי בפני אפשרות של הגשת תביעה חדשה באותו נושא.

יחד עם זאת, השופט סבור כי הגשת תביעה חדשה בין אותם צדדים, המתבססת על אותן נסיבות ועל אותן עילות תביעה, וללא כל שינוי בנסיבות, אינה יכולה להיעשות כדבר שבשגרה.

העובדה שאז הגישו התובעים תביעה כספית וכעת הם מסתפקים רק בסעד הצהרתי, אין בה לשנות ממהות התביעה כשלעצמה ומעילת המחלוקת המרכזית והאמיתית בין הצדדים. גם אין זה משנה שכעת נוסף תובע חדש.

לשיטתו של השופט, רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ניתן להגיש תביעה מחודשת. נסיבות שכאלה, הוא קובע, לא מתקיימות במקרה זה.

זוהי גם עמדתו של בית המשפט העליון שקבע כי "הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט ואין להתיר שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת אותה רכש הנתבע".

לא מתקבל על הדעת כי בלא שינוי של ממש בנסיבות, יחליטו התובעים לחזור ולפנות לבית המשפט (ועוד לבית משפט אחר), ויגישו תביעה חדשה, בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת".

יש לקחת בחשבון את זכותו של בעל דין שלא יוטרד שוב ושוב בהליכים משפטיים ובתביעות המוגשות ומתחדשות נגדו חדשות לבקרים. השופט מדגיש כי במקרה זה נמחקה התביעה בירושלים, תוך ויתור מצד חברות הביטוח על ההוצאות שנגרמו להן במשך כשנתיים ימים בהם נדונה התביעה בבית המשפט, וסביר להניח שאלה לא היו מועטות.

ממה נפשך? תובע שהביא תביעתו בפני בית משפט מסוים לצורך בירורה הענייני, ולאחר מכן החליט לחזור בו ממנה - בין משום שלא זכה לאהדת השופט שדן בעניינו ובין מטעמים אחרים כלשהם - יוכל בכל מקרה לשוב ולחדש את תביעתו (ועוד לבחור לו בית משפט כראות עיניו), שמא סבור הוא כי סיכויו בפני אותו בית משפט טובים המה מכפי שהיו בבית המשפט הקודם.

מתובע שכזה יש למנוע מלבוא שוב ושוב בשערי הערכאות המשפטיות בהן יבחר לנוחיותו. על כך אין כל התלבטות. השופט כן מתלבט אם להורות על דחייתה, או שמא להסתפק במחיקתה בלבד.

בסופה של התלבטות, מחליט השופט כי נוכח ריבוי ההליכים שבהם נקטו התובעים בפרשה, שבחלקם היו הליכים עקרים, מן הראוי לדחות את התביעה על הסף, על מנת להימנע מהליכי סרק בעתיד, וכדי למנוע הגשת תביעות חדשות ומחודשות בעניין בבתי משפט נוספים.