Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

המבטחת העלומה

שמעון פינטו, תלמיד בבית הספר אורט, שיחק כדורסל במגרש הספורט של אורט.

ליריבו למשחק הייתה ציפורן ארוכה במיוחד. זו פגעה במהלך המשחק בעינו הימנית של פינטו.

פינטו עבר טיפולים וניתוחים רבים. כל אלה לא הועילו. מצב העין התדרדר ופינטו איבד את יכולת הראיה בעין ימין.

בהגיעו לגיל 23 הגיש פינטו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

התביעה הוגשה גם נגד חברת הביטוח כלל, בטענה שזו ביטחה את אורט בביטוח אחריות כלפי צד שלישי ואת תלמידי אורט בביטוח תאונות אישיות.

כידוע מרוץ התיישנות תביעה של קטין, מתחיל רק מיום שמלאו לו 18 שנה. במקרה זה הגיש פינטו את התביעה חמש שנים לאחר שמלאו לו 18 שנה.

כאשר התביעה המוגשת נגד חברת הביטוח, היא תביעה ישירה לתגמולי ביטוח, בה התובע הוא מבוטחה של אותה חברה, התביעה מתיישנת כעבור שלוש שנים, לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

לעומת זאת, כאשר התביעה נגד חברת הביטוח היא תביעה עקיפה, בה דורש הניזוק כי חברת הביטוח תכסה את חבותו של המזיק, כמבוטחה של אותה חברה, כלפי הניזוק-התובע, התביעה מתיישנת, לפי סעיף 70 לחוק הביטוח, רק כאשר מתיישנת תביעת הניזוק כלפי המזיק (ברוב המקרים כעבור 7 שנים, אלא אם כן חוק מסוים קובע גם כאן תקופת התיישנות שונה, כמו בתביעה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים).

כלל טענה כי היא ביטחה את תלמידי אורט רק בפוליסת ביטוח תאונות אישיות. מדובר אם כן בתביעה ישירה של מבוטח נגד מבטחו, המתיישנת כעבור שלוש שנים.

על בסיס טענה זו הגישה כלל בקשה לדחיית התביעה על הסף.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה להכרעת השופטת ד"ר דרורה פלפל, בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

כלל לא הגישה כל תצהיר התומך בטענתה כי הפוליסה היחידה שהוצאה על ידה בהקשר זה היא פוליסת ביטוח תאונות אישיות.

מצד שני, גם פינטו לא יכול היה להציג הוכחה כי כלל ביטחה את אורט בביטוח אחריות כלפי צד שלישי.

פינטו התבסס על הצהרת חברת הביטוח ענבל כי החל מחודש ספטמבר 1992 החליפה כלל את ענבל כמבטחת האחריות כלפי צד שלישי של אורט וגם כמבטחת התלמידים בביטוח תאונות אישיות.

בכך אין די כדי להוכיח כי כלל מבטחת את אורט בביטוח אחריות כלפי צד שלישי, קבעה השופטת. אולם, כפי שיפורט להלן, השופטת לא קיבלה את טענת ההתיישנות של כלל לגבי פוליסת הביטוח לתאונות אישיות ולכן גם שאלת קיומה של פוליסת האחריות נותרה לדיון במשפט לגופו.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

השופטת מזכירה כי על פי הלכת בית המשפט העליון, זהות הנתבע נכללת בהגדרת "העובדות המהוות את עילת התובענה".

זהות הנתבע, אם כן, מהווה חלק אינטגרלי של עילת התביעה, שבלעדיו לא תוכל התביעה להיות שלמה.

על פי העובדות שהובאו בפניה, מסיקה השופטת כי זהותה של כלל כמבטחת תלמידי אורט נודעה לפינטו רק בשלב מאוחר. מהשלב בו נודע לו על כך ועד ליום הגשת התביעה, לא חלפו עדיין שלוש שנים.

בתחילה, כאשר פנה לרשת אורט, הציגה בפניו האחרונה מצג לפיו המבטחת היא חברת ענבל.

המידע באשר לזהות המבטחת האמיתית, חברת כלל, לא היה ברשותו. פינטו נאלץ להסתמך בעניין זה על הודעותיה של אורט שכאמור, היפנתה אותו לענבל.

בנסיבות אלה, קובעת השופטת, אכן העובדות נעלמו מפינטו מסיבות שאינן תלויות בו ובהתנהגות סבירה, כלשון החוק, הוא לא יכול היה למנוע את אי גילוי זהותה של כלל כמבטחת.

כתוצאה, פסקה השופטת, התביעה נגד כלל, שהוגשה בטרם חלפו שלוש שנים מהיום שנודע לפינטו כי היא היא המבטחת הנכונה, לא התיישנה.