קפיצת חמור
פסק הדין המלא
התלמידה אורטל אנגלסמן, בת השתיים עשרה, קפצה במהלך שיעור התעמלות מעל "חמור" ונפלה.
אנגלסמן נפגעה בידה השמאלית. הוריה פנו בשמה לבית משפט השלום בתל-אביב, והגישו תביעה נגד המורה להתעמלות, מרים דולב, ונגד משרד החינוך.
השופטת רות רונן קבעה, כי בכל שיעור התעמלות עם מכשירים קיים סיכון. אף על פי כן, בעצם קיומו של שיעור כזה, למרות הסיכון, אין משום רשלנות.
משרד החינוך מפרסם מעת לעת נהלי בטיחות, אותם יש לקיים בשיעורי התעמלות. מטרתם, להנחות מורים להתעמלות בדבר האופן הבטוח והנכון לקיים פעילויות שונות בשיעורי התעמלות.
השופטת החליטה לבדוק את התנהגותה של המורה דולב, על רקע הנחיות אלה.
הנחיות משרד החינוך, מניחות מראש אפשרות כי בשיעור התעמלות, יבוצעו תרגילי התעמלות שונים על ידי קבוצות תלמידים במקביל.
עוד מניחות ההנחיות כי המורה אינו יכול להימצא בסמוך לכל קבוצה וקבוצה. לכן, על המורה למנות משגיחים-עוזרים מבין התלמידים. המורה אישית חייב להימצא סמוך לקבוצה המבצעת תרגילים בעלי רמת קושי וסיכון גבוהים יותר, וסמוך לקבוצה הלומדת תרגילים חדשים.
במהלך המשפט התברר כי בתחילת השיעור, חילקה דולב את הכתה לארבע קבוצות. כל קבוצה עסקה בפעילות על גבי מכשיר אחר. דולב מינתה תלמידה כמשגיחה על קבוצת קופצי "החמור". דולב גם הדריכה את התלמידה המשגיחה, לאחר שהדגימה בעצמה איך לבצע את הקפיצה.
דולב בחרה להימצא אישית סמוך לקבוצה שביצעה תרגיל בטבעות. לדעתה, התרגיל בטבעות מסוכן יותר, באשר נפילה כאן היא על הראש.
השופטת הסכימה כי תרגיל הטבעות הוא בעל רמת סיכון גבוהה יותר. אולם, קבוצת קופצי "החמור" ביצעה תרגיל חדש והנחיות משרד החינוך מחייבות את המורה להימצא גם סמוך לקבוצה הלומדת תרגילים חדשים.
לאור זאת, פסקה השופטת, דולב לא הייתה צריכה להגיע למצב בו קבוצה אחת תבצע תרגיל מסוכן (תרגיל הטבעות) וקבוצה אחרת תבצע תרגיל חדש. הרי על פי ההנחיות מחובתה להימצא בסמוך לשתי קבוצות אלה, דבר בלתי אפשרי.
דולב התרשלה אם כן בכך שקבעה כי באותו שיעור יבוצעו בו זמנית גם תרגיל מסוכן וגם תרגיל חדש.
כעת פונה השופטת לבחון את אחריות משרד החינוך.
אין בסיס ראייתי לכך שדולב נבחרה בצורה רשלנית, או שלא היה מקום להסמיכה כמורה להתעמלות. גם לא הוכח כי אם מפקח מטעם משרד החינוך, היה מזדמן לבית הספר לעיתים תכופות יותר, ניתן היה למנוע את התאונה.
לפיכך, קובעת השופטת, לא מוטלת אחריות ישירה על משרד החינוך ביחס לתאונה.
כעת פונה השופטת לשאלה, אם משרד החינוך חב באחריות שלוחית לרשלנות דולב.
סעיף 13 לפקודת הנזיקין, מטיל על מעביד אחריות לעוולות עובדיו, בהתקיים תנאים מסוימים.
שכרה של דולב שולם על ידי העירייה, ציינה השופטת, אולם מיהרה להוסיף כי הפסיקה כבר קבעה, כי אין מניעה שלעובד אחד יהיו שני מעבידים.
השאלה היא האם הפיקוח המקצועי של משרד החינוך על דולב עונה לדרישות "מבחן השליטה" על פי פקודת הנזיקין, הקובע כי "מעביד" הוא מי שיש לו ביחסיו עם העובד שליטה גמורה.
מבחן העזר שנקבע בפסיקה לשם קביעת השליטה הגמורה הוא מבחן הארגון. לפי מבחן זה, מידת השליטה הגמורה תשתנה בהתאם לאופי עבודתו של העובד. בעבודה שאינה מקצועית, תתבטא השליטה הגמורה במתן הוראות בעניין אופן ביצוע העבודה והפעלת שיקול הדעת. לעומת זאת, ככל שהעבודה מקצועית יותר, השליטה תתבטא בקביעת סדרי העבודה של העובד במסגרת הארגונית, זאת בשל שיקול הדעת המקצועי העצמאי שהעובד מפעיל בעבודתו (כמו מנתח בחדר ניתוח שבעת ביצוע הניתוח אינו מקבל הוראות ממנהלת בית החולים כיצד לבצע את הניתוח).
מאחר ועבודת המורה דולב היא עבודה מקצועית, הרי הקריטריון לבחינת השליטה הגמורה אינו פיקוח מקצועי.
במקרה זה לא הוכח כי משרד החינוך קבע את היקף שעות עבודתה של דולב, או את תוכן משרתה (איזה כיתות תלמד, מתי ואיפה). משרד החינוך גם לא החליט על העסקת דולב ולא יחליט על הפסקת העסקתה.
אין די בנהלי משרד החינוך, בפיקוח המקצועי שהוא מפעיל ובהעברת תקציבים על ידו לעירייה, אפילו שאלה נועדו לשם תשלומי משכורת, על מנת להביא למסקנה כי משרד החינוך הוא ה"מעביד" של דולב, כהגדרתו של מונח זה בפקודת הנזיקין.
על בסיס נימוקים אלה, פטרה השופטת את משרד החינוך מכל אחריות והטילה את מלוא האחריות אישית ובאופן בלעדי על המורה דולב.
הערה:
אנו בספק אם הפטור שקיבל משרד החינוך הנו נכון.