אלמנה שנושלה

יצחק אקסל ודניאל פרידמן היו שותפים במשרד עורכי דין.

השניים רכשו פוליסת ביטוח חיים. בפוליסה בוטחו חיי כל אחד מהשותפים, בסכום ביטוח של 150,000 דולר. פרמיות הביטוח שולמו על ידי שני השותפים.

במקביל, ערכו השניים הסכם המסדיר את הזכויות למקרה של פטירת אחד השותפים. בהסכם זה נקבע כי "במקרה של פטירת מי מהצדדים, תקבל אלמנת הנפטר ו/או יורשיו, את דמי הפוליסה.... תשלום דמי הפוליסה כאמור... ייחשב כתשלום מלא בגין חלקו של הנפטר בשותפות והשותף הנותר בחיים יהיה בעל הזכויות היחיד במשרד".

לימים נפטר יצחק אקסל. אלמנתו של המנוח לא הסכינה עם ההסכם השולל את זכויותיה. היא סברה כי היא זכאית לקבל את חלקו של המנוח בשותפות. לכל הפחות, טענה האלמנה, מגיע לה חלקו של בעלה המנוח בכספים שהלקוחות היו חייבים לשותפות ולא שולמו טרם פטירת המנוח. האלמנה דרשה לפיכך, מעו"ד פרידמן לערוך התחשבנות וחלוקת רווחים.

המחלוקת בין הצדדים הובאה להכרעת השופט ד"ר גבריאל קלינג מבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הודה השופט, אכן קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשה בחייו של אותו אדם - בטלים".

אולם, מסביר השופט קלינג, תכליתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה היא שלא לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר הזכויות בירושתו, על ידי כל סידור או הסכם, ולתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו עד יום מותו.

לפיכך, וכמצוות בית המשפט העליון, יש לפרש סעיף זה "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה".

דרך פרשנות זו מובילה לכך כי במונח "ירושה" שבסעיף 8(א), הכוונה לאסור עסקאות בירושה ולא בעיזבון.

הסכם השותפות קובע כי חלקו של המנוח בשותפות עובר מן העולם במותו. קביעה שכזאת אינה עומדת בסתירה לסעיף 8(א) לחוק הירושה, באשר אין כאן התערבות בסדרי הירושה.

דומה הדבר לתקנון חברה, הקובע כי מניות בטלות במות בעליהן.

על בסיס האמור, קובע השופט קלינג, אין בהסכם השותפות כל פגם ואין הוא מנשל את האלמנה. תחת חלק בשותפות, מבטיח לה ההסכם תגמולי ביטוח, שמימונם בא מפרמיות ששולמו על ידי שני השותפים גם יחד.

גם דרישת האלמנה לחלקו של המנוח בחובות הלקוחות שנוצרו וטרם שולמו עד פטירתו, נדחתה על ידי השופט קלינג. בהסכם בין השותפים נקבע כי "תשלום דמי הפוליסה ייחשב כתשלום מלא בגין חלקו של הנפטר בשותפות והשותף הנותר בחיים יהיה בעל הזכויות היחיד במשרד".

אין בהסכם התנאה על פקודת השותפויות שאינה מבחינה בין חלקו של השותף ברווחים, לבין חלקו במוניטין וברכוש המשרד. ההסכם והפקודה תופסים את חלקו של השותף בשותפות כמכלול אחד. מכאן, שההסדר הביטוחי הקבוע בהסכם בא תחת חלקם של היורשים בכל נכס של השותפות, לרבות חלקו ברווחים.

בסופו של יום הותיר השופט קלינג את האלמנה כשבידה רק תגמולי הביטוח. הוא גם חייב אותה לשלם לפרידמן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

הערה: לעניות דעתנו, פסק דין זה מוטעה.

הרעיון המרכזי העומד בבסיס חוק הירושה בא לידי ביטוי בשני עקרונות:

    1. בן אדם רשאי לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו אך ורק באחת הדרכים הקבועות בחוק לעשיית צוואה, כלשון החוק: "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה" ( סעיף18 לחוק הירושה).

    2. המצווה רשאי לשנות את צוואתו, כולה או חלקים ממנה בכל עת (סעיף 27 לחוק הירושה).

סעיף 8 לחוק הירושה בא להשלים שני עקרונות אלה. הוא קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם-בטלים". ללמדך שוב כי אדם יכול לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו רק באחת הדרכים הקבועות בחוק לעשיית צוואה וגם אז יש למצווה שיקול דעת מוחלט להתחרט ולשנות את צוואתו.

פרשנותו של השופט ד"ר גבריאל קלינג, עומדת לפיכך בסתירה לרעיון המרכזי של חוק הירושה. ההסכם שהשופט נתן לו תוקף, שולל בעצם מהצדדים לו את שיקול הדעת השמור בכל עת למצווה להחליט מה ייעשה ברכושו לאחר מותו.