הזדמנות שהוחמצה
לארנון שוטלנד, עורך דין במקצועו, היו שתי פוליסות לביטוח אחריות מקצועית. האחת, בחברת הביטוח מנורה. השניה, בחברת הביטוח הפניקס.
באחד הימים הגיש אחד מנושי לקוחו של שוטלנד, תביעה נגד שוטלנד עצמו. בתביעה זו נטען, בין היתר, כי שוטלנד ערב אישית לביצוע התחייבות הלקוח כלפי אותו נושה.
שוטלנד פנה למבטחות וביקש כי הן תטפלנה בתביעה שהוגשה נגדו ותשאנה בכל הוצאות ההגנה.
מנורה והפניקס סברו כי הפוליסות אינן מכסות אירועים שכאלה. הן השיבו את בקשתו של שוטלנד ריקם. בלית ברירה, נאלץ שוטלנד לשכור בעצמו עורך דין שייצגו.
בסופו של דבר, לאחר מאבק ממושך, התביעה שהוגשה נגד שוטלנד נדחתה. או אז הגיש שוטלנד תביעה נגד שתי המבטחות לכיסוי שכר הטרחה ששולם על ידו לעורך הדין שאת שירותיו שכר.
רק במהלך המשפט, לאחר שמיעת עדויותיהם של שוטלנד ושל עורך הדין ששכר, ניאותו המבטחות להכיר בכך שהיה עליהן לטפל בתביעה שהוגשה נגד שוטלנד ולשאת בהוצאות ההגנה.
נותרה לפיכך שאלת גובה שכר הטרחה ששוטלנד זכאי להחזרתו מהמבטחות.
הסוגייה נדונה בפני סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת שרה דותן.
חברות הביטוח טענו כי הן נוהגות לשלם לעורכי הדין המייצגים אותן שכר טרחה בשיעור של 8 אחוזים מסכום התביעה. עורך הדין שייצג את שוטלנד גבה ממנו שכר גבוה מזה.
לדעת מנורה והפניקס אין כל הצדקה לאפשר לשוטלנד לנהוג בפזרנות על חשבונן ולהתחייב בהסכם שכר טרחה העולה בהרבה על המקובל אצלן.
דעתה של השופטת לא הייתה נוחה מטיעון זה. למנורה ולהפניקס ניתנה ההזדמנות לשכור עבור שוטלנד את שירותיו של עורך דין מטעמן, לפי התעריף המקובל אצלן. כעת לאחר שדחו את בקשת שוטלנד למתן ייצוג, אין הן רשאיות להגבילו לתעריף המקובל אצלן.
לחברות הביטוח עמדת מיקוח טובה יותר מזו של לקוח פרטי. יש באפשרותן לשכור שירותי עורך דין בתעריף נמוך יותר. על מנורה והפניקס היה להביא זאת בחשבון שעה שדחו את בקשתו של שוטלנד.
יש גם לקחת בחשבון, ששוטלנד היה זכאי לבחור עורך דין ראוי בעיניו, לאור העובדה שהסיכון לו היה צפוי, היה חמור ביותר. חיובו בדין היה כרוך גם בפגיעה אפשרית בשמו ובעיסוקו.
יחד עם זאת, הסכימה השופטת, עדיין יש לבחון את העניין במשקפי הסבירות. דרך משקפיים אלה, ראתה השופטת דותן לחייב את מנורה והפניקס להשיב לשוטלנד, כהשתתפות בשכר עורך דינו, סכום בשיעור של 12 אחוז מסכום התביעה שהוגשה נגדו בתוספת מע"מ.