בין התנתקות לטעינה

אילן שיוביץ נהג במשאיתו אל מפעל חברת פרדס. המטרה הייתה לבצע שם הטענת סחורה על המשאית. במהלך הנסיעה החל דופן המשאית לרעוש.

שיוביץ עצר את המשאית בצד הדרך, אך לא הצליח לתקן את התקלה.

בהגיעו לשטח המפעל, נעזר שיוביץ, כך לטענתו, בנהג מלגזה כדי להרים את דופן המשאית. לפתע הדופן התמוטט ופגע בשיוביץ.

חברות הביטוח סהר, מבטחת המשאית בביטוח חובה, והמגן, מבטחת המלגזה, סירבו לפצות את שיוביץ.

תביעתו של שיוביץ כנגד המבטחות הובאה להכרעתה של השופטת חנה שניצר זאגא, מבית משפט השלום בנתניה.

השאלה היא, הקשתה השופטת, האם התאונה, כפי שתיאר אותה שיוביץ, מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אכן, מטרת השהות בשטח מפעל פרדס הייתה טעינת סחורה על המשאית, ואמנם "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד", הוצאו במפורש מגדר חוק הפיצויים.

אולם התאונה התרחשה בחצרי המפעל, לפני שהחלה פעולת הטעינה ובלא כל קשר אליה. החריג של "פריקה וטעינה" בחוק, מדגישה השופטת, מתייחס למצב בו הרכב חונה. אין מקום להחיל את כלל "פעולות הלוואי" של טעינה ופריקה על עובדות המקרה.

הזזת דופן המשאית לא נעשתה לצורך טעינה. שיוביץ ניסה לתקן את התקלה בצד הדרך וחזר על ניסיונו עם הגיעו למפעל, עוד בטרם הגיע למקום בו היה אמור לבצע את פעולת הטעינה.

זאת ועוד: אירוע התאונה נכנס להגדרת "שימוש ברכב מנועי" מאחר ונגרם, כלשון החוק, תוך כדי "התנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו...".

שיוביץ ביקש לתקן תקלה, שהיוותה סיכון תעבורתי. לא המיקום הגיאוגרפי של התיקון קובע את תחולת החוק, אלא זיקתו למטרת התחבורה.

לאור האמור לעיל, האירוע מהווה "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים, פסקה השופטת. לכן חברת סהר, מבטחת המשאית בביטוח חובה, חבה בפיצוי עבור נזקיו של שיוביץ.

לעומת זאת, פטרה השופטת את המגן מכל אחריות. מעורבות המלגזה בקרות התאונה אינה מטילה אחריות על מבטחת המלגזה. באופן דומה נקבע כי נהג שעצר בצד הדרך לתקן תקר ונפגע על ידי רכב חולף, הוא עדיין בגדר "משתמש" ברכב שלו והוא זכאי לפיצוי ממבטחי הרכב שלו בלבד, למרות שנפגע מרכב צד ג' שחלף במקום (ע"א 554/98 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338).

גם במקרה זה נפגע שיוביץ בעת שעשה שימוש במשאית שלו ואין מבטחי המלגזה צריכים לשאת בפיצויו, אפילו המלגזה הייתה מעורבת בתאונה.