Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

טעות אנוש מבוטחת

תמרה אליאס בת ה- 75 יצאה מביתה. מתוך חולשת הזיכרון, לא דרכה את האזעקה.

בנו של שלמה ליבוביץ יצא מביתו כדי להצטרף לאביו, שישב שבעה בבית אחותו על מות אמם. הבן שכח להפעיל את האזעקה.

משה פירוז חש ברע ועזב את עסקו. גם הוא שכח להפעיל את האזעקה.

יעקב מהבני יצא מביתו כדי ללוות את חמשת ילדיו הקטנים לבית הספר. בלחצם של סידורי הבוקר, שכח לנעול את סורג הדלת האחורית של הבית.

בפוליסות הביטוח של ארבעת המבוטחים, נרשמו דרישות מיגון. ארבעת השופטים שדנו בעניינם, חננאל שרעבי, סמדר קולנדר-אברמוביץ, ירון בשן ועידו רוזין, שפטו אותם במלוא חומרת הדין. העובדה שאי הפעלת המיגון נעשתה מתוך חולשת אנוש, בתום לב, לא הרתיעה את השופטים. הם שללו מהמבוטחים את כל תגמולי הביטוח.

המקרה של מהבני הובא באתר משרדנו תחת הכותרת המבוטח הקטן שכח לנעול את סורג הדלת. גישת השופט עידו רוזין בסוגיה זו, כך הבעתי את דעתי, מנוגדת לחוק חוזה הביטוח. החוק יוצא מנקודת הנחה כי אנו בני אדם. לעיתים טועים, לעיתים מתבלבלים. אין זה ראוי וגם לא חוקי, להעניש אותנו על חולשות אנוש אלה, בשלילת זכויות ביטוח, עבורן שילמנו במיטב כספנו משך שנים. לא זו אף זו: השופטים מסייעים לחברות הביטוח להתעשר כך סתם. בקביעת גובה הפרמיות, חברות הביטוח לוקחות בחשבון את העובדה שהן מבטחות אותנו גם מפני חולשותינו. אולם בחסות בית המשפט, הן מצליחות להותיר בקופתן גם את הפרמיות, שנועדו לבטח אותנו מפני חולשות אלה.

פסק הדין שיובא מיד מבשר אולי על שינוי גישה. פסק הדין מיישם סוף סוף את גישת חוק חוזה הביטוח, עליה עמד בשעתו גם נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר: "כלל יסוד בדיני הביטוח הוא שהביטוח נועד להגן על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו ועיקרון יסוד זה הוא נחלתו של המשפט".

ומעשה שהיה כך היה:

מוניתו של משה סרוסי נגנבה. המונית הייתה מבוטחת ב"ביטוח חקלאי".

סרוסי פנה לביטוח חקלאי וביקש לקבל את שווי המונית. מסלקי התביעות בביטוח חקלאי חקרו וגילו כי סמוך לפני הגניבה, ביקש סרוסי להתנתק מאיתורן.

עשית מעשה שלא ייעשה, נזפו נציגי ביטוח חקלאי בסרוסי ודחו את תביעתו.

סרוסי פנה לעזרת בית משפט השלום בבאר שבע.

מדוע האיתורן היה מנותק, הקשתה השופטת מיכל וולפסון, הרי ידעת שכתוב בפוליסה כי ללא איתורן, אין כיסוי ביטוחי.

זה נכון, השיב סרוסי בגילוי לב לשופטת. ידעתי אבל התבלבלתי. לא התכוונתי לנתק את האיתורן במונית שנגנבה. התכוונתי לנתק את האיתורן במונית אחרת, שנמכרה על ידי. מתוך טעות אנוש, בתום לב, רשמתי את המספר של המונית שנגנבה.

אין ספק שדרישת המיגון בפוליסה הופרה, קבעה השופטת וולפסון. אולם אין מחלוקת כי הדבר נעשה בתום לב מתוך טעות אנוש. טעות שכזו באי הפעלת אמצעי המיגון אינה שוללת מהמבוטח את תגמולי הביטוח. כדי שחברת הביטוח תהיה פטורה מתשלום, הבהירה השופטת, עליה להוכיח ולשכנע את בית המשפט שהמבוטח התנהג באי אכפתיות לאפשרות שתתרחש גניבה. במקרה זה, קבעה השופטת, חברת הביטוח לא הרימה את נטל השכנוע כי למבוטח לא היה אכפת שהמונית תיגנב.

סרוסי זכה אם כן בתביעתו, בזכות שופטת שהחילה את חוק חוזה הביטוח כרוחו וכלשונו.

ובשולי הדברים נחזור ונפנה את הגולשים לאתר איגוד חברות הביטוח. שם חושף כלכלן האיגוד סוד גלוי: "הגורם המניע את גניבות הרכב הם כוחות השוק. גונבים רכב בעיקר לפירוק". כלומר, שיעור הגניבות מושפע בעיקר מהביקוש לחלקי חילוף משומשים.

ומי קובע ביקוש זה? המוסכים וביניהם גם מוסכי ההסדר של חברות הביטוח, המשתמשים בחלפים משומשים. הא ראיה כי דגם חדש של מכונית שרק הגיע לארץ אינו נגנב, שהרי לפי הנחיות משרד התחבורה, אסור לחברות הביטוח להשתמש בחלפים משומשים לתיקון רכבים חדשים במסגרת תקופת האחריות.

מדוע אם כן ממשיכות חברות הביטוח להתנות תשלום תגמולי ביטוח בהפעלת אמצעי מיגון?

לא משום שאי הפעלת אמצעי המיגון מעלה את סיכון הגניבה. הרי גם מכוניות שהופעלו בהן אמצעי המיגון נגנבות. הסיבה היא שהשופטים, רובם ככולם, נופלים ברשת טענות חברת הביטוח כי יש לשלול את תגמולי הביטוח ממבוטחים שלא הפעילו אמצעי מיגון. מי שיעיין באתר בתי המשפט יראה מידי שבוע פסקי דין רבים המאשרים לחברות הביטוח לשלשל לכיסן את תגמולי הביטוח של מבוטחים תמימים שנכשלו בהפעלת אמצעי מיגון.

השופטת מיכל וולפסון לא נפלה בפח יקוש זה.