Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

סעיף בוררות ותקנת הציבור

ארגון מורשי חתימה ומנהלים בבנק איגוד, רכש ביטוח חיים קבוצתי עבור חבריו בחברת הביטוח נגה.

הביטוח כלל כיסוי למקרה בו חבר הארגון ילקה בנכות תמידית ומוחלטת.

בפוליסה נקבע כי "המבוטח ייחשב כבעל נכות מוחלטת ותמידית...אם עקב מחלה או תאונה נשללה ממנו לחלוטין ולצמיתות האפשרות לעסוק באיזו תעסוקה או לעשות איזו עבודה, תמורת תגמול או רווח, לתקופה של ששה חודשים לפחות..."

מאיר אוחנה, אחד מחברי הארגון, לקה במחלת סרטן ולא היה מסוגל לעבוד משך למעלה מששה חודשים. יחד עם זאת, בסופו של דבר, מצבו השתפר והוא חזר בהדרגה לעבודה סדירה.

אוחנה פנה לנגה וטען כי הוא זכאי לתגמולי ביטוח, שהרי אפשרותו לעסוק בעבודה נשללה "לתקופה של ששה חודשים לפחות", כלשון הסיפא של ההגדרה.

נגה דחתה את תביעתו בטענה כי שלילת האפשרות לעבוד צריכה להיות לצמיתות, כלשון הרישא של ההגדרה.

בפוליסה נקבע כי כל חילוקי הדעות בין המבוטחים לבין חברת הביטוח יועברו להכרעת בורר. אי לכך, הצדדים העבירו את המחלוקת להכרעתו של עורך הדין ג'ון גבע.

הבורר הודה כי לכאורה קיימת "סתירה לשונית פנימית" בניסוח ההגדרה, אולם "מילת המפתח" להבנת כוונת הצדדים היא המילה "לצמיתות". תכלית הפוליסה הייתה כי שלילת כושר העבודה המלא לפרק זמן בלתי מוגבל, תיחשב למקרה הביטוח. תקופת ששת החודשים אינה אלא תקופת המתנה.

לאור זאת דחה הבורר את תביעתו של אוחנה.

אוחנה לא נואש ופנה אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לבטל את פסק הבורר.

בקשתו של המבוטח הובאה בפניה של השופטת רות שטרנברג-אליעז.

המבוטח טען כי "תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור", כלשון סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

השופטת שטרנברג-אליעז סקרה את פסיקת בית המשפט לפיה תקנת הציבור משקפת תפיסות יסוד של החברה הישראלית לגבי חופש החוזים.

בפסיקה זו נקבע כי הוראה בחוזה בדבר הליך בוררות לפי חוק הבוררות תקבל תוקף מלא, למרות שמשמעה הכרעת המחלוקת "מחוץ לאולם בית המשפט", ואין היא נוגדת את תקנת הציבור.

מסקנתו של הבורר, הוסיפה השופטת, גרמה אכזבה לאוחנה, אשר סבר כי דרישת הפוליסה לנכות מוחלטת ותמידית המוגבלת לששה חודשים בלבד. אולם, קביעת הבורר אינה מנוגדת לתקנת הציבור.

השופטת לא חיוותה דעתה על הפרשנות שנתן הבורר להגדרה, אולם הבהירה כי מלאכת פרשנות הבורר, אפילו אם בטעות יסודה, אינה פוגעת בנורמות יסוד שציבור המבוטחים והחברה בכלל, חפצים ביקרן. יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי פירוש הנוגד את אינטרס המבוטח בנסיבות המקרה, מנוגד לתפיסות היסוד של השיטה.

טענה אחרת שהעלה אוחנה היא כי יש לבטל את פסק הבורר מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות לפיו "קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד".

זהו מבחן הלקוח מדיני היושר, ציינה השופטת שטרנברג-אליעז. במקרה זה חובה להוכיח נסיבות חמורות במיוחד בהן בית המשפט היה מבטל פסק דין חלוט. המקרה של אוחנה אינו נמנה על נסיבות חמורות במיוחד.

על יסוד האמור לעיל בקשת אוחנה לביטול פסק הבורר נדחתה, ופסק הבוררות אושר.

השופטת שטרנברג-אליעז הייתה ערה לקושי בקיומו של סעיף בוררות בפוליסה, והוסיפה בשולי הדברים:

    "לא אוכל לסיים מבלי להצביע על הקושי שבפניו ניצבים מבוטחים המצטרפים לפוליסות ביטוח, הכוללות סעיף בוררות. מדובר בחוזה אחיד הכופה הליך שאין עליו ערעור. דרכי תקיפתו קשות. לא יהא זה מיותר לציין כי נגה הייתה ערה לפגם שנפל לפניה בניסוח סעיף ההגדרה בנספח לפוליסה. לימים אף תיקנה את לשון הסעיף. מדוע אפוא "ייענש" המבוטח ולא "ייענש" המנסח, על הסתירה הפנימית בלשון ההגדרה שנוסחה על ידי נגה. בנסיבות אלה הייתי מצפה לתשלום אקס גרציה של תגמולי הביטוח כמחווה לאוחנה".