שתי אלמנות ופנסיה אחת

יוסף כץ נפטר והותיר אחריו שתי אלמנות. לאחת היה נשוי להלכה. עם השניה חי בפועל והיה נשוי לה למעשה.

כץ השאיר אחריו פנסיה אחת בקרן ושמה מקפת.

מצב זה אינו נדיר במקומותינו. תקנון קרן הפנסיה מקפת אפילו מסדיר משפטית מצב זה וקובע, בלשונו, כי אם "השאיר אחריו הפנסיונר יותר מאלמנת פנסיונר אחת הזכאית לפנסיה, תחולק הפנסיה המגיעה לאלמנת פנסיונר אחת על פי התקנות, באופן שווה בין אלמנות הפנסיונר".

אלא שכץ השאיר אחריו גם צוואה. בצוואה זו ציווה המנוח כי כל הכספים שיגיעו מקרן הפנסיה מקפת ישולמו לאישה עמה חי בפועל.

המריבה בין שתי האלמנות הגיעה עד לשולחנו של בית המשפט העליון והובאה להכרעת הרכב השופטים יצחק אנגלרד, טובה שטרסברג-כהן ושלמה לוין.

האלמנה שחיה עם המנוח בפועל, נופפה בצוואה ודרשה את כל קרן הפנסיה לעצמה.

האלמנה שהייתה נשואה להלכה, לא הסכינה עם שלילת המחצית המובטחת לה בתקנון קרן הפנסיה.

כעקרון, קבע השופט אנגלרד, שנתן את פסק הדין, יש לחבר קופת פנסיה, זכות להעמיד מוטב אחר, במקום המוטב שנקבע בתקנון הקופה.

זכות זו נשללת מחבר הקופה כאשר קיימת בתקנון הוראה מפורשת האוסרת לשנות מוטבים. השופט לא מצא בקרן מקפת הוראה כזו.

אלא שזכותו של החבר לשנות מוטב נשללת גם כאשר שנוי כזה פוגע בבסיס האקטוארי של הקרן, או במטרה הסוציאלית (רווחת העובד ושאיריו), או בעקרון תום הלב; שהרי הגורמים המייחדים את פעולות קרן הגמלאות הם השוויוניות, ההדדיות והמטרה הסוציאלית. להבדיל מן הביטוח המסחרי המודרך על ידי רעיון פיזור הנזק.

הבסיס האקטוארי אוסר על חבר הקרן להגדיל באופן חד-צדדי את חבותה של הקרן תוך כדי סטייה מקביעת הזכאים לפי התקנות. זכאות החבר בקרן היא פונקציה של חישובים אקטואריים ואין להיטיב עם חבר אחד על חשבון החברים האחרים.

מסיבה זו, הבהיר השופט, אין להתיר לחבר בקרן הפנסיה לקבוע בתור מוטב, הזכאי לפנסיה לכל ימי חייו, אדם שאינו נמנה על השאירים כהגדרתם בתקנות.

המטרה הסוציאלית, אינה מתירה לחבר הקרן לשלול זכאות מאדם שזכותו לקצבה באה מתוך מטרה סוציאלית מובהקת, דוגמת "בן מוגבל". שלילה מעין זאת ניתן לראות בה מעשה שיש בו משום חוסר תום לב.

במקרה של שתי האלמנות שריבן הובא בפניו, קבע השופט, אין מדובר בהגדלת חבות הקרן הפוגעת בבסיס האקטוארי שלה ואף לא בפגיעה בתכלית הסוציאלית. המנוח נפרד מאשתו הראשונה תקופה ארוכה מאד. אין כאן שלילת זכאות שרירותית מיום אחד למחרתו. לאשתו להלכה של המנוח יש מרפא בזכות לקבל מזונות מן העיזבון, במידה והיא זקוקה למזונות.

לפיכך, פסק השופט, העברת מלוא הפנסיה לאישה האחת כמצוות המנוח בצוואתו, אינה מגדילה את חבותה של קרן הפנסיה ואינה פוגעת במטרה הסוציאלית, או בעקרון תום הלב.

השופטים שלמה לוין וטובה שטרסברג-כהן הצטרפו בהסכמה לפסק דינו של השופט אנגלרד.

הערה:

חשיבותו של פסק הדין, גם ואולי במיוחד, במה שנאמר בו בשולי הדברים. לאחר שהשופטים קבעו כי לחבר הקופה יש זכות להעביר את מלוא הפנסיה לאישה עמה הוא חי בפועל, הם החזירו את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יכריע בשאלה הנוספת, אם הצוואה שנעשתה על ידי המנוח, ושלא נמסרה לקרן עוד בחייו, יכולה לבוא במקום הודעה המשנה מוטב והחייבת להימסר לקרן לפני המוות.

החזרת הדיון בסוגייה זו לבית המשפט המחוזי פותחת פתח לשינוי ההלכה, שכבר הוכרעה על ידי הנשיא בדימוס, השופט מאיר שמגר. מטרתה של פוליסת הביטוח ושל קרן הפנסיה היא תשלום מהיר לזכאים שנפל עליהם אסון נורא. כדי למנוע מצב של עיכוב בתשלום התגמולים עד להכרעה בכל תיק ותיק למי מגיעים התגמולים, קבע השופט שמגר כי הצוואה חייבת להימסר לקופה לפני המוות (ע"א 3807/90 פישר נגד "תמר", קופת תגמולים מרכזית ואח' פד"י מז(5) בעמוד 104).

השופט אנגלרד סבור אחרת. "לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח".

הימנעות בית המשפט העליון מדיון בסוגייה נוספת זו משאירה את שוק הפנסיה והביטוח במצב של חוסר וודאות. בהכרעה הברורה של השופט שמגר הוטלו ספיקות והכרעה אחרת אינה בנמצא, עד שתגיע שוב לבית המשפט העליון.