החמצת הזדמנות

חי בן ציון רכש רכב חדש ונהג לבטחו משנה לשנה, בביטוח מקיף בחברת הביטוח מגדל.

באחד הימים הרכב נגנב. מגדל שילמה לבן ציון תגמולי ביטוח אשר שיקפו את ערך הרכב ביום הגניבה.

לרכב היה קילומטראג' גבוה, גבוה מהנורמה. לכן התגמולים ששולמו היו פחותים ממחיר המחירון.

בן ציון סבר כי מגיע לו תשלום על פי ערך הרכב לפי מחיר המחירון; הרי הפרמיה נגבתה ממנו על בסיס זה.

בית המשפט לתביעות קטנות, שם הגיש בן ציון תביעה לתשלום הפרש תגמולי הביטוח, דחה את תביעתו, תוך קבלת עמדת מגדל, כי במסגרת חוזה ביטוח אין אדם זכאי לפיצוי העולה על מידת הנזק בעת האירוע.

בן ציון ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. התיק הובא בפני הרכב השופטים נסים ממן,

יהודה אברמוביץ ויצחק כהן. השופט ממן אשר כתב את פסק הדין:

    "... עקרונית, לא צריך להיות פגם משפטי או מוסרי בכך שהצדדים יסכימו כי הפרמיה תחושב על פי מדד א' ותגמולי הביטוח יערכו לפי מדד אחר.... הרעיון הבסיסי לפיו תגמולי הביטוח ייקבעו על פי שווי המכונית ביום קרות מקרה הביטוח לא רק שהולם את עקרונות היסוד של דיני הביטוח אלא גם עשוי להיטיב עם אותם מבוטחים ששווי מכוניתם עלה ביום קרות מקרה הביטוח על השווי שהיה נקוב במחירון ביום הנפקת הפוליסה".

סקירת פסק הדין מופיעה באתר. לקבלת הסקירה לחץ כאן.

בן ציון לא נואש ופנה אל בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור. בקשתו הובאה בפניה של השופטת טובה שטרסברג-כהן.

בן ציון תקף את קביעותיהן של שתי הערכאות הקודמות וטען כי המחלוקת היא בעלת חשיבות כללית ועקרונית. לכן ראוי שבית המשפט העליון יאמר את דברו בסוגייה זו.

השופטת שטרסברג-כהן סברה כי אין מקום לאפשר לבן ציון לערער בפעם השניה על פסיקת בית המשפט.

כך נימקה השופטת את החלטתה:

    "אף שהשאלה נראית לכאורה כללית ועקרונית עדיין לפנינו הסכם ביטוח מסויים ובו תנייה הקובעת כי "בקרות מקרה הביטוח תשלם החברה למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח... תנייה זו עולה בקנה אחד עם הוראת החוק לפיה יחושבו תגמולי ביטוח נכסים באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נימצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח. אף שניתן להסכים אחרת, לא זו בלבד שבעניינו של המבקש לא הוסכם אחרת אלא הוסכם על פיצוי בהתאם לשווי הרכב בעת קרות מקרה הביטוח".

על יסוד האמור לעיל בקשת רשות הערעור של בן ציון נדחתה.

הערה: שופטת בית המשפט העליון, מביעה למעשה את דעתה, כי היא מצדדת בעמדה, שהפיצוי עבור אובדן גמור של רכב צריך להתבסס על השווי האמיתי, ולא על מחיר המחירון.

דעה זו מנוגדת לעמדת חלק מבתי המשפט וגם לעמדת המפקחת על הביטוח, שהנחיותיה בסוגייה זו הובאו באתר.

לקבלת ההנחיה מיום 22.11.1998 לחץ כאן.

לקבלת ההנחיה מיום 17.10.1999 לחץ כאן.

חבל שהשופטת החליטה להמנע מלתת רשות לערער בטענה כי מדובר בחוזה ביטוח מסויים, כלשונה.

כידוע, על תחום ביטוח רכב רכוש חולשות הוראות הפוליסה התקנית (הנספחת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו- 1986).

הסעיף שעמד במרכז המחלוקת הוא סעיף הלקוח מהפוליסה התקנית. לפיכך, המחלוקת שהתגלעה בין בן ציון למגדל אינה מתייחסת, לעניות דעתנו, להסכם ביטוח מסויים, אלא רלבנטית לכל פוליסות ביטוח רכב הרכוש בארץ.

במחלוקת זו ניתנו פסקי דין סותרים, בערכאות שונות בארץ. אחד מתפקידיו של מוסד בקשת הרשות לערער הוא להביא להלכה אחידה, כדי שהאזרח ידע מהן זכויותיו וחברות הביטח תדענה היכן הן עומדות .

למעשה, בתחום זה, בגלל שווי המכוניות גם לא ניתן להגיע לערכאה הגבוהה ביותר, אלא בדרך של רשות לערער.

יש להצטער על כך ששופטת סגרה את הדלת ובכך מנעה מבית המשפט העליון הכרעה בסוגיה עקרונית זו בביטוח רכב רכוש, אשר מתעוררת חדשות לבקרים לאור ריבוי מקרי הגניבות רכב ותאונות דרכים ועשויה לגעת בכל אחד מאתנו.