גורל התלויים במתאבד המודע למעשיו

יוכבד אסרף אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה. באחד הימים, יצאה אסרף את המחלקה ללא רשות, קפצה אל מתחת לגלגליו של אוטובוס ונהרגה.

בעלה ובתה של המנוחה טענו כי האירוע בו מצאה המנוחה את מותה מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. לפיכך מבטחת הרכב בביטוח חובה היא זו שחייבת בפיצוי השניים.

השופט צבי גורפינקל, מבית משפט השלום בתל-אביב, נדרש להכריע בסוגיה זו.

להבנת פסק הדין יש לשים לב לטכניקת החקיקה שננקטה בחוק הפיצויים, אשר טרחה להתייחס למעשה ההתאבדות בשני סעיפים שונים.

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר מהי "תאונת דרכים" המזכה בפיצויים את הנפגע בה. הסעיף קובע, כחלק מההגדרה, גם מה לא נחשב לתאונת דרכים: "... לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם...".

הוראה זו חוזרת על עצמה גם בסעיף 7 (1) בזו הלשון:

" נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

(1) מי שגרם לתאונה במתכוון..."

נטל השכנוע מוטל על חברת הביטוח, קובע השופט, להוכיח כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה ממעשה שהיה מכוון על ידה לשים קץ לחייה תוך מודעות והבנת המעשה ותוצאותיו.

בכך אימץ השופט גורפינקל את האבחנה שעושים חלק מן הפוסקים, בין התאבדות מדעת, הפוטרת את חברת הביטוח מחבותה, לבין התאבדות שלא מדעת אשר אינה נחשבת מעשה מכוון.

במילים אחרות, אם יתברר כי המנוחה הייתה מודעת למעשיה והבינה את תוצאותיו, הרי שהאירוע לא יהווה "תאונת דרכים" והמבטח יהיה פטור מחבותו.

לעומת זאת, אם יסתבר כי בעת ביצוע המעשה האובדני המנוחה לא הייתה מודעת למעשיה ולא הבינה את תוצאותיו, אזי לא מדובר על מעשה שנעשה במתכוון ולכן האירוע יהווה "תאונת דרכים".

כל אחד מבעלי הדין הגיש חוות דעת פסיכיאטרית משלו, באשר למצבה הנפשי של המנוחה. לשם עזרה בהכרעה בין חוות הדעת, מינה השופט מומחה מטעמו, את פרופ' נוימן.

פרופ' נוימן קבע שבעת ביצוע המעשה האובדני, המנוחה הייתה מודעת למעשיה ולתוצאותיו.

השופט אימץ את מסקנתו של פרופ' נוימן. לאור זאת, לו המנוחה נותרה בחיים, היא לא הייתה זכאית לפיצוי לאור ההגדרה בסעיף 1 וההוראה בסעיף 7(1) לחוק הפיצויים הקובעות, כל אחת במלותיה, כי נפגע שגרם לתאונה במתכוון לא יהיה זכאי לפיצוי לפי חוק זה.

אלא שכאן בא סעיף 7ב לחוק הפיצויים וקובע:

"תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7...".

מה אם כן גורלם של הבעל והבת, התלויים במנוחה?

כאן רלבנטית טכניקת החקיקה. אם המנוחה נחשבת מלכתחילה כזכאית לתבוע פיצויים, אשר זכותה נשללת ממנה רק בהגיעה לסעיף 7 לחוק, אזי יש לבעל ולבת זכות לפיצויים.

לעומת זאת אם המנוחה לא נחשבת מלכתחילה לזכאית לתבוע פיצויים, משום שזכותה נשללת כבר בהגדרה הבסיסית של סעיף 1 לחוק, אזי גם לתלויים בה אין זכות תביעה.

בשאלה זו קיימת מחלוקת בין משפטנים, שעד כה באה לידי ביטוי בספרים אקדמיים, שכל אחד מהם הוציא בתחום משפט תאונות הדרכים. כיום יושבים השניים יחד בבית המשפט העליון.

פרופ' יצחק אנגלרד סבור כי למתאבד בעל כוונה, אשר פוגע בעצמו, יש זכאות ראשונית כנפגע. לכן לתלויים בו יש זכות תביעה לפי חוק הפיצויים.

מנגד, השופט אליעזר ריבלין גורס כי התאבדות אינה מהווה "תאונת דרכים" כבר לפי סעיף 1 לחוק. לכן לתלויים אין זכות תביעה.

השופט גורפינקל אימץ את גישת ריבלין וקבע כי לתלויים במנוחה המתאבדת אין זכות תביעה על פי חוק הפיצויים.

האפשרות העומדת לפני בעלה ובתה של המנוחה, מציין השופט, הוא לתבוע את בית חולים הדסה בעילה של רשלנות, עקב אי שמירה או פיקוח על המנוחה, דבר שאפשר את יציאתה מבית החולים, יציאה שהסתיימה באסון.