ניצול טעויות מבטח

חברת גורי, רכשה עבור העובד אברהם רינג, פוליסת ביטוח מנהלים בחברת הביטוח מגדל. הפוליסה כללה ביטוח חיים למקרה מוות בסכום ביטוח של כמאתיים אלף ש"ח.

כעבור שש שנים חדל רינג לעבוד אצל גורי ופנה אל מגדל במכתב בזו הלשון:

    "אבקשכם להחיל על הפוליסה הנ"ל את אופציית ה"ריסק" בינתיים למשך שנה. אני מקווה שתוך שנה זו אמצא מעסיק שימשיך לי את ביטוח המנהלים. רצ"ב טופס הוראת קבע לתשלום הפרמיות".
במכתבו זה מימש רינג אופציה הקיימת בפוליסה של מגדל, המאפשרת למבוטח שחדל לעבוד, לשמור על פוליסת ביטוח המנהלים, על ידי הפיכתה לתקופת זמן של עד שנה, לפוליסת ביטוח המכילה כיסויים ביטוחיים בלבד, עד שיימצא מעביד-בעלים חדש לפוליסה.

כעבור זמן, אכן מצא רינג עבודה והמעביד החדש קיבל על עצמו את הבעלות בפוליסה. הפוליסה חזרה למתכונתה הישנה (כיסויים ביטוחיים והפרשות סוציאליות). מגדל אף השיבה לרינג פרמיות ביטוח שהמשיכו להשתלם בטעות, עבור הפוליסה במתכונתה הזמנית, לתקופה קצרה, בה כבר חודשה פוליסת ביטוח המנהלים.

חלפה שנה נוספת ומגדל המציאה לרינג אישור על סכומי הביטוח להם יהיו זכאים מוטביו במקרה פטירתו.

באישור זה, נרשם כי סכומי הביטוח הם כחמש מאות אלף ש"ח. הסכום הגבוה נבע מהעובדה, שבמחשבי החברה לא בוטלה הפוליסה הזמנית שהוצאה בתקופת האופציה.

לימים נפטר רינג כתוצאה משטף דם מוחי. לאחר פטירת המנוח פנתה אלמנתו למגדל בדרישה כי ישולם לה הסכום של חמש מאות אלף ש"ח שפורט באישור המוטעה. הסבריה של מגדל והתנצלותה על כך שהסכום המופיע באישור מקורו בטעות קולמוס לא הועילו.

המחלוקת בין הצדדים הובאה להכרעתה של השופטת דניה קרת-מאיר מבית משפט השלום בתל-אביב.

מנוסח המכתב שכתב המנוח למגדל, עולה במפורש, קבעה השופטת קרת-מאיר, כי כוונתו של המנוח הייתה לבטח עצמו בביטוח "ריסק" לתקופת ביניים בלבד, עד למציאת מעביד חדש שייקח על עצמו את הבעלות על הפוליסה, על מנת שדרך ותנאי תשלום הפרמיה יחזרו להיות על פי התנאים הקודמים.

לאחר זמן, כאשר המנוח מצא עבודה והמעביד החדש קיבל על עצמו את הבעלות על הפוליסה, חזרה הפוליסה למתכונתה הישנה.

לאור נוסח מכתבו של המנוח ולנוכח ההמחאה בה הוחזרה למנוח עוד בחייו הפרמיה עבור הביטוח הזמני הכפול לתקופה בה המעביד החדש כבר החל בהעברת ההפרשות לפוליסה, שחזרה להיות פוליסת ביטוח מנהלים במתכונתה הקודמת, לא ניתן לקבל את טענת האלמנה שיש ללכת על פי האישור לפיו עמדה לזכותו של המנוח פוליסה המבטחת פעמיים את אותו הסיכון.

העובדה שמגדל לא נהגה בזהירות מספקת אשר תמנע טעויות מעין אלה, אין בה כדי להקנות לאלמנה זכות תביעה על בסיס פוליסה וכיסוי מוטעים.

תביעת האלמנה לקבלת הסכומים שפורטו בשני המסמכים ששלחה מגדל לרינג עקב טעות קולמוס, נדחתה.

בין אלמנתו של רינג לבין מגדל התעוררה מחלוקת נוספת שאף היא הובאה להכרעת השופטת דניה קרת-מאיר.

בני הזוג רכשו במגדל פוליסה שביטחה את חיי השניים כבטחון להלוואה שנטלו מבנק לאומי למשכנתאות.

בטופס הצהרת בריאות נשאלו בני הזוג, בין היתר, אם הם סובלים ממחלת הסוכרת. תשובת השניים הייתה בלאו מוחלט, למרות שהמנוח סבל ממחלת הסוכרת זמן רב קודם לחתימה על טופס ההצהרה.

אין ספק, קבעה השופטת, כי המנוח לא ענה תשובה מלאה וכנה על שאלה עליה נשאל במפורש על ידי מגדל בעניין שהוא מהותי לצורך עריכת ביטוח החיים. אלא שכדי לזכות בפטור מחבות, לא די באי מתן תשובה מלאה וכנה. על חברת הביטוח להוסיף ולהוכיח אחת משתי חלופות: כי "התשובה ניתנה בכוונת מרמה", או כי "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו ".(סעיף 7 לחוק הביטוח).

לא הייתה במקרה זה כוונת מרמה, פסקה השופטת. דבר זה למדה השופטת מהעובדה כי בפוליסת המנהלים של המנוח במגדל, שקדמה לפוליסת המשכנתא, מסר המנוח על דבר מחלת הסוכרת. המנוח גם ויתר על סודיות רפואית וניתן להניח כי הבין שהוויתור מאפשר לחברת הביטוח לבדוק את הטיפול אשר קיבל כחולה סוכרת.

ביחס לאפשרות לפטור את מגדל תחת החלופה לפיה מבטח סביר לא היה מקבל את המנוח לביטוח אף בדמי ביטוח מרובים יותר, עלתה שאלה מעניינת.

מגדל הודתה בכך שחולי סוכרת מתקבלים לביטוח בביטוחים אישיים בתוספות רפואיות מתאימות. אולם להבדיל, בביטוחים קבוצתיים, שום מבטח סביר אינו מקבל חולי סוכרת כמו גם את יתר החולים במחלות המפורטות בהצהרת הבריאות. עדויות החתמת הראשית של מגדל, מלכה קנישינסקי והחתם הרפואי, פרופ' ארדון רובינשטיין בנקודה זו התקבלו כאמינות על השופטת.

כעת נשאלת השאלה, אם החלופה של המבטח הסביר מעניקה פטור לחברת הביטוח רק כאשר הוכיח כי המבטח הסביר לא היה מקבל כלל וכלל את המועמד לביטוח, או שדי לה לחברה להוכיח כי רק בביטוח מהסוג המסויים (דוגמת ביטוח קבוצתי) המועמד לביטוח לא היה מתקבל, אילו גילה את המצב לאמיתו?

השופטת הכריעה בסוגייה חשובה זו לטובת מגדל. די בכך שחברת הביטוח תוכיח כי המועמד שהפר את חובת הגילוי, לא היה מצליח לרכוש אצל המבטח סביר את סוג הכיסוי שבגינו הוגשה תביעת המוטבים.

אל שבכך לא סגי. בנוסף להוכחה כי חובת הגילוי כלפיה הופרה, ובנוסף להוכחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את מפר חובת הגילוי גם בדמי ביטוח מרובים יותר, או כי תשובתו ניתנה בכוונת מרמה, על חברת הביטוח להתגבר על מכשול נוסף המצוי בסעיף 8(1) לחוק הביטוח הקובע כי מבטח לא יהיה זכאי להסתמך על הפרת חובת הגילוי אם "הוא ידע, או היה עליו לדעת את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה או שהוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה".

במקרה זה המנוח הרי הקדים ורכש במגדל פוליסת ביטוח מנהלים. בהצהרת הבריאות שמילא רינג לצורך עריכת פוליסה זו, הוא גילה כי הוא חולה סוכרת. לפיכך, לכאורה, מגדל ידעה או הייתה צריכה לדעת על מצבו הרפואי של המנוח לאשורו.

הגב' קנישינסקי הסבירה כי ביטוח החיים בעת מתן ההלוואות נעשה במחלקה אחרת מאשר ביטוח המנהלים ולא היתה אפשרות טכנית לקבל פרטים על כל הפוליסות של המבוטח אצל מגדל.

למרות עובדה זו, קבעה השופטת, מגדל הייתה יכולה לדעת על מצבו הרפואי האמיתי של המנוח. אין לומר כי בדיקת אותו מידע היתה מטיל על מגדל נטל בלתי סביר, הוסיפה השופטת. לכן, לכאורה, מגדל אינה יכולה להיות פטורה מחבותה על פי הפוליסה.

אולם, אין להתעלם מכך, הוסיפה השופטת, כי המנוח אכן לא השיב תשובה מלאה בעניין מחלתו למרות שנשאל על כך במפורש. מחדלו תרם לעשיית הביטוח, בנסיבות שבהן אלמלא סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח, מגדל הייתה פטורה לגמרי מתשלום. אילו מגדל ידעה על מחלתו, היא לא הייתה מקבלת את רינג לביטוח, והוצאת הביטוח היא שהובילה לחבותה של מגדל. מן הראוי, אפוא, לחלק את הנזק אשר נגרם כתוצאה מאי הגילוי באופן שווה בין הצדדים, באופן שמגדל תשא במחצית בלבד מסכום תגמולי הביטוח.

בשולי הדברים, ניתחה השופטת את סעיף 8(2) לחוק הביטוח. סעיף זה קובע כי חברת הביטוח אינה זכאית להסתמך על הפרת חובת הגילוי אם העובדה שלגביה ניתנה תשובה, שלא הייתה מלאה וכנה, לא השפיעה על מקרה הביטוח, על חבות המבטח, או על היקפה.

בעניין זה קיבלה השופטת את טענת מגדל כי מדובר בתנאים מצטברים. "מאחר והוכח כי מגדל לא הייתה מקבלת את המנוח לביטוח הקבוצתי אילו ציין את מחלת הסוכרת, לכן השפיעה העובדה על חבות המבטח".