מסע דיג של נער משותק

במוצאי השבת הראשונה של חודש אוגוסט 2009, השתנו חייו של יונתן בוקס, בן ה- 15.

אדם חמוש, לבוש בגדי הסוואה שחורים ועטוי מסיכה, התפרץ אל מועדון הבר נוער בתל אביב.

המועדון משמש מקום מפגש לקהילה ההומו לסבית. האלמוני פתח באש לכל עבר. שניים נהרגו. שלושה עשר נפצעו. יונתן היה בין הפצועים. הוא נותר משותק בחלק גופו התחתון ומרותק לכיסא גלגלים.

אילו הרוצח היה מחנה את רכבו ב"אדום לבן" סמוך למועדון הבר נוער, אין כל ספק כי תוך דקות ספורות הוא היה חוטף דו"ח על עבירת תנועה. כך קרה כאשר פקח של עיריית ירושלים רשם בראשית חודש נובמבר 2000 דו"ח על חניה אסורה למכונית תופת והמשיך הלאה, למלא את מכסתו היומית. זמן קצר לאחר מכן, המכונית התפוצצה והרגה שני עוברי אורח.

מלוא כל הארץ פקחים. אולם הם מחפשים אותנו, האזרחים. שוטרים ופקחים, שיגנו על חיינו מפני מפגעים, אין.

במדינה מתוקנת, השוטרים יוצאים לרחובות, כדי להרתיע עבריינים. במדינה עוד יותר מתוקנת, המשטרה מפעילה מודיעין יעיל, אשר מתריע מראש מפני פגיעה באזרחים חפים מפשע, במיוחד אם הם שייכים לקהילות נרדפות.

הוריו של יונתן, קראו את פקודת המשטרה וגילו כי גם מדינת ישראל היא מדינה מתוקנת. כתוב שם בספר החוקים, שמשטרת ישראל אמורה ל"עסוק במניעת עבירות, בגילוין ובביטחון הנפש". בתפקיד זה, הרהרו בינם לבינם, נכשלה המשטרה במקרה של ילדנו. הם הגישו לפיכך, תביעת פיצויים נגד משטרת ישראל. בתביעה הם טענו, כי אמצעי האבטחה והשמירה אשר ננקטו על ידי המשטרה לא תאמו את רמת הסיכון לה נחשף בנם ויתר חבריו בעת ששהו במועדון.

התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה. היא הונחה על שולחנו של השופט רון סוקול.

לפני שהחל המשפט להתברר, פנו הוריו של יונתן בבקשה כי המשטרה תאפשר להם לעיין בשלושה תיקי חקירה. הראשון, של ישי שליסל, אשר דקר שלושה משתתפים במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005. השני, של מיכאל נקי, אשר תכנן לסכל, באמצעות מטען חבלה, את מצעד הגאווה בירושלים, שנערך שנתיים לאחר מכן, גם הוא בירושלים. השלישי של יעקב טייטל, העומד לדין על רצח שני פלסטינים ופציעתם של נער מאריאל ושל פרופ' זאב שטרנהל באמצעות משלוח מנות נפיץ ומטען חבלה. כשנתפס, הודה טייטל ברצח במועדון הבר נוער. אולם חוקרי המשטרה גילו כי הוא רק מתרברב.

מה הקשר בין חקירת השלושה, לבין הפגיעה בילדכם, הקשה השופט המחוזי החיפאי רון סוקול.

גם שם, השיבו ההורים, הקורבנות היו חברי הקהילה ההומו לסבית. החקירות יכולות לשפוך אור על חומרת האיומים להם הייתה חשופה הקהילה ולהצביע על אמצעי הביטחון בהם המשטרה הייתה צריכה לנקוט כדי להגן על חיי ילדינו.

מי בכלל יודע, תמה השופט סוקול, אם הירי במועדון הבר נוער היה על רקע נטייתם המינית של חבריו. אין כל ראיה על כך. מעבר לכך, הוסיף השופט, גם אם החוט המקשר בין כל האירועים הוא זהותם המינית של הקורבנות, קשר זה הינו רחוק, רחב וערטילאי מדי כדי לתת לכם זכות לעיין בתיקי החקירה".

צריך גם לקחת בחשבון, המשיך השופט, כי העיון בתיקי החקירה פוגע בזכות לכבוד ולפרטיות של שלושת הנחקרים. זכותם זו גוברת "על האינטרס הערטילאי שלכם בעיון בתיקי חקירתם".

בקיצור, השופט סוקול דחה את בקשת ההורים לעיין בתיקי החקירה. יחד עם זאת, השופט הסס לגבי תיק החקירה של טייטל, משום שזה נחקר ישירות בנוגע לירי במועדון הבר נוער. לכן, כדי לאזן בין זכותו של טייטל לכבוד ולפרטיות לבין זכות ההורים לחשוף כל חומר רלבנטי הנוגע לתביעת בנם, השופט קבע כי תיק החקירה של טייטל יובא בפניו ו"רק לאחר העיון אחליט".

הוריו של יונתן לא השלימו עם ההחלטה. הם פנו אל בית המשפט העליון בבקשה כי זה יאפשר להם לעיין בכל שלושת תיקי החקירה. הם חזרו על רצונם כי בית המשפט "יברר כהלכה את הטענה, כי בידי המשטרה היו ידיעות שחייבו מתן הגנה ואבטחה ברמה גבוהה בהרבה מזו שניתנה לאלה שנטלו חלק באירועים השונים במועדון".

השופט אשר גרוניס, כיום נשיא בית המשפט העליון, דחה את בקשתם על הסף.

המקרה שלכם, נזף השופט גרוניס בהורים, "מהווה דוגמה מרחיקת לכת למסע דיג של בעלי דין במסמכים של הצד שכנגד. איני רואה מה הרלוונטיות של חומרי חקירה המתייחסים לאירועים פליליים שכוונו נגד הקהילה ההומו לסבית לבין התביעה שהגשתם".

הטענה בנוגע לחובת הזהירות של המשטרה אינה קשורה לתיקי החקירה הנזכרים, כך פסק השופט גרוניס ודחה את בקשת ההורים, כאמור על הסף, מבלי להטריח את נציגי המשטרה להתייחס לבקשה.

ואנו בשולי הדברים נבקש להזכיר, כי אחת הדרכים להפוך את החיים לבטוחים יותר, היא על ידי מתן כלים לאזרח, להגיש תביעות נזיקין כנגד רשויות השלטון, על מנת לאלצן למלא את תפקידן. כך קרה לאחר שבית המשפט העליון קבע כי אדם שניזוק ממפגע בחוצות יישוב, זכאי לפיצויי נזיקין מהרשויות המקומיות. בעקבות פסיקה זו, הרשויות החלו לפעול יותר במרץ כדי להסיר מפגעים. לא זו אף זו: ככל שהרשויות ימלאו את תפקידם על הצד הטוב יותר, ממילא ניאלץ להשקיע פחות בביטוחים. כך היה קורה למשל, אילו המשטרה הייתה משקיעה יותר במניעת גניבות רכב ופריצות לבתים.

אולם כדי לתת כלים בידי האזרח להוכיח את תביעתו, יש לחייב את הרשויות בשקיפות מירבית. גישת הנשיא, מצמצמת את אפשרויות הנפגע בתחום כה חשוב. יש להניח כי בעתיד, עקב גישה זו, נראה יותר ויותר פקחים שיחפשו אותנו במטרה להעשיר את הקופה הציבורית ופחות ופחות שוטרים שיגנו על חיינו. חבל.