לא ידע שהוא מוטב

ראובן רובי שמיר נפגע בתאונה במהלך שיעור ספורט בבית הספר.

בהמשך דרכו השלים שמיר את לימודיו התיכוניים והתגייס ליחידה קרבית.

עם שחרורו מהצבא, פנה שמיר לעורך דין ונועץ בו בנוגע לנזקיו עקב התאונה. אז נודע לו לראשונה, כי אצל חברת הביטוח כלל, קיימת פוליסה, שביטחה מטעם הרשויות המקומיות את תלמידי בתי הספר, בביטוח מפני תאונות אישיות.

שמיר העביר לכלל מסמכים שונים ואף עמד לבדיקה על ידי רופא מטעמה. זה האחרון פסק כי נותרה לשמיר נכות צמיתה בשיעור של 14.5%.

אלא שכאן עשתה כלל תפנית ונתפסה לכך שבינתיים חלפו למעלה משלוש שנים מאז מלאו לשמיר 18 שנה.

כלל הודיעה לשמיר כי תביעתו נדחית משום שהתיישנה לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981.

שמיר טען כי יש להחיל במקרה זה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

אף גורם מטעם בית הספר, או המרכז לשלטון המקומי, לא הפנה את תשומת ליבו של שמיר לקיומה של פוליסת הביטוח.

שמיר הוסיף כי מרגע שהתגייס לצבא, שירותו הקרבי לא אפשר לו להתפנות לבירורים על דבר קיומה של הפוליסה.

זאת ועוד, בכל מכתביה אליו, כלל לא רשמה, כדרישת לשון החוק, הסתייגות מפורשת כי הם נכתבים "בכפוף לטיעון התיישנות", לפיכך מאריכים מכתבים אלה את תקופת ההתיישנות.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני הרכב השופטים אסתר קובו, יהושע גרוס ומיכל רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

אין חולק כי שמיר אכן לא ידע על היותו מוטב על פי הפוליסה משום שלא ידע על קיומה , אמרה השופטת קובו. לשמיר נודע על הפוליסה כאשר נועץ בעורך דין.

אולם את הפנייה אל עורך הדין למוסד שבין כתליו נפגע שמיר, היה עליו לעשות קודם לכן. זו פעולה מתבקשת שעל נפגע בתאונה לנקוט כדי לברר את זכויותיו.

שירות צבאי אומנם מכביד על המתגייס ומצר את חופש פעולותיו. אך שירות צבאי אינו דוחה את תקופת ההתיישנות.

תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהרגע שמלאו לשמיר 18 שנה. ממועד זה מתחילה להיספר תקופת התיישנות של 3 שנים, כקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.

השופטת דחתה גם את טענת שמיר כי במכתביה האריכה כלל את תקופת ההתיישנות. כלל רשמה על מכתביה את הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות". מעבר לכך לא נדרש כל פירוט.

כמו כן דחתה השופטת את טענת שמיר כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק מהיום בו נודע לשמיר על נכותו הצמיתה ולא מהיום בו מתחילה נכות זמנית. משנתגלה נזק פיזי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ, אפילו בינתיים השתנה היקפו של הנזק, ובלבד שאין הנזק שהתגלה בבחינת נזק של מה בכך.

נזקו של שמיר לא היה בתחילתו נזק של מה בכך וניתן היה לצפות כי יגיש בזמן תביעה על נזקיו.

בסופו של דיון דחתה השופטת קובו, ואליה הצטרפו יתר שופטי ההרכב, את תביעת שמיר אולם תוך ביקורת חריפה על התנהגותה של הרשות המקומית והמוסד החינוכי:

    "לא נוכל להשלים פסק דין זה מבלי לבקר את התנהגותו של המוסד החינוכי בו למד שמיר, שבין כותליו נפגע, אשר לא הפנה את תשומת ליבו לזכויותיו על פי הפוליסה, ואת התנהגותה של הרשות המקומית המבוטחת גם היא במסגרת הפוליסה שלא קבעה נוהלים ברורים ליידע את המוטבים הנפגעים בזכויותיהם העומדות להם על פי הפוליסות הספציפיות".