הסכמה מסויגת לפסק דין בפשרה

דקואר מילאד נפגע בתאונת דרכים. הוא הגיש תביעה נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הביטוח מגדל.

נשיא בית משפט השלום בחיפה, השופט אורי קיטאי, הורה על פיצול הדיון והחליט לדון תחילה בשאלת החבות.

לאחר שמיעת הראיות לעניין החבות, החליט השופט לדחות את ההכרעה בעניין זה לשלב הסופי של המשפט ולדון בשאלת הנזק. מילאד עתר למנות מומחים רפואיים והשופט דחה את בקשתו בקובעו כי הנימוקים ינתנו בפסק הדין, אם יהיה צורך.

לאחר החלטה זו הציע השופט ששני הצדדים יסמיכו אותו לתת פסק-דין על דרך הפשרה מכוח סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הצדדים נתנו את הסכמתם להכרעה בדרך זו, תוך שמילאד ציין כי הוא שומר על זכותו להגיש ערעור על ההחלטה שלא למנות מומחים רפואיים.

השופט נתן פסק דין על דרך הפשרה וחייב את מגדל לשלם למילאד סכום של 12,500 ש"ח.

ערעור שהגיש מילאד לבית המשפט המחוזי על פסק הדין, נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט השלום, בין השאר, משום ש"אומד דעתם של הצדדים כמשתקף מהנסיבות מצביע על כוונה שהליך הפישור יחול על כל מרכיבי הסכסוך".

מילאד עתר לבית המשפט העליון בבקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין.

בקשת רשות הערעור הובאה תחילה בפניה של השופטת טובה שטרסברג-כהן.

סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, תשל"ה- 1975 קובע:

    "בית המשפט רשאי ליתן פסק דין על דרך הפשרה לענין זכותו של נפגע לפיצוי לפי חוק זה, אם בעלי הדין הסכימו לתת לבית המשפט סמכות כאמור; פסק הדין יהיה ניתן לערעור ככל פסק דין אחר"

השופטת שטרסברג-כהן הדגישה את הסתירה הפנימית של מתן פסק דין על דרך הפשרה תוך שמירה על הזכות לערער על הסירוב למנות מומחים רפואיים. השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה:

    "ניתן אמנם לערער על פסק הדין לפי סעיף 4(ג) אלא שהערעור מצומצם הוא, באשר בית המשפט אינו מנמק את פסק דינו והוא רשאי לשקול שיקולים שונים מאלה הנשקלים לקראת מתן פסק דין על פי חומר ראיות וטענות משפטיות. הוא רשאי לקחת בחשבון סיכונים וסיכויים להצלחת התביעה או לכשלונה, באופן מלא או חלקי ועוד. לפיכך, אין מקום להסכמה לקבל פסק דין על דרך הפשרה תוך שמירה על זכויות, שתאפשר אחר כך לבטל את עצם ההסכמה ולחזור לדיון בדרך הרגילה ולבקש מינוי מומחים".

הצדדים התבקשו, על ידי השופטת, להודיע לבית המשפט האם הם מוכנים ליישב את המחלוקת בדרך של הסדר או שיש צורך במתן הכרעה שיפוטית.

הצדדים הודיעו כי לא הגיעו להסדר. לכן הובאה בקשת רשות הערעור לפני השופט אליעזר ריבלין בשיבתו כדן יחיד, לצורך הכרעה בה.

השופט ריבלין ציין כי לא שוכנע שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בערכאת ערעור שניה.

לגוף העניין הצטרף השופט ריבלין בהסכמה לדבריה של השופטת שטרסברג-כהן בהחלטתה, תוך שהוסיף:

    "משהוסכם על הצדדים כי פסק הדין יינתן לפי סעיף 4(ג), צריכה היתה הסכמה זו להינתן ללא הסתייגויות, ואין מקום לאפשר למי מהם לערער על החלטות ביניים שניתנו לפני שנותב הדיון לדרך הפשרה".