האם העדר אמצעי מיגון,שנדרשו בפוליסה, שולל אוטומטית את הכיסוי הביטוחי?

אמצעי הגנה כתנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי

העובדות והמחלוקת

חברת נתיבי חן ביצעה עבודות עפר ברמת יהושפט. העבודה בוצעה באמצעות מחפרון. זה האחרון בוטח מפני גניבה בחברת הביטוח אליהו.

שמירת הציוד המכני שהיה באתר הופקדה מטעם מספר חברות קבלניות שעבדו באתר על חברת אופק.

באחד הימים המחפרון נגנב .

בפוליסת הביטוח שאליהו הוציאה לנתיבי חן נקבע, בין היתר:

"תנאים מוקדמים לחבות החברה:

הרכוש המבוטח הנקוב ברשימה ימצא תחת שמירה לאחר שעות העבודה עמו ובכפוף לתנאים הבאים: השמירה באמצעות ובאחריות חברת שמירה בעלת רשיון תקף על פי חוק חוקרים פרטיים שירותי שמירה, תשל"ב- 1972..."

אליהו סירבה לשלם לנתיבי חן את תגמולי הביטוח עבור גניבת המחפרון. לטענתה לא התקיים התנאי המוקדם לפיו הרכוש ימצא תחת שמירה לאחר שעות העבודה, שמירה שתבוצע באמצעות ובאחריות חברת שמירה.

נתיבי חן הגישה תביעה לבית משפט השלום לחייב את אליהו לשלם תגמולי ביטוח בגין גניבת המחפרון. נתיבי חן תבעה גם את אופק בטענה כי היא אחראית לגניבת המחפרון.

פסיקת בית משפט השלום

השופטת מיכל רביד קבעה כי מכיון שלא נכרת הסכם שמירה ישירות בין נתיבי חן לבין אופק, הרי למרות שאופק היתה מודעת למציאותו של המחפרון בשטח, לא חלה על אופק חבות, או אחריות כלפי נתיבי חן בגין גניבת המחפרון. בהעדר חבות של אופק, הוסיפה השופטת, לא התקיים התנאי בפוליסה לפיו הרכוש המבוטח יימצא תחת שמירה ובאחריות חברת שמירה.

אחריות חברת השמירה

השופטים דוד חשין, עזרא קמא, ויהונתן עדיאל, שבפניהם הובא הערעור, קבעו כי אין הם רואים סיבה להתערב בקביעות ובממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי שופטת השלום.

השופטים הוסיפו כי אופק היא חברה המספקת שירותי שמירה כנגד תשלום. היא התנתה את שמירתה על הציוד בקיומו של הסכם ישיר בין אופק לבין בעל הנכס המבקש את שירותיה. בנסיבות אלה לא ניתן לראות בידיעתה של אופק אודות הימצאותו של המחפרון בשטח משום הסכמה לקבל את החזקה ואת השליטה על המחפרון, שליטה וחזקה שרק הם מהווים שמירה כהגדרתה בחוק.

השמירה שקויימה במקום נועדה להבטיח שירותי שמירה לבעלי הציוד שהתקשרו עם אופק ושילמו עבור שירותיה. אומנם בפועל, גם אחרים שלא התקשרו עם אופק ולא שילמו עבור שירותיה, נהנו משירותים אלה.

אך אין מקום להרחיב ניצולה של סיטואציה זו, ציינו שופטי בית המשפט המחוזי, בה נהנתה נתיבי חן משירותיה של אופק ללא תשלום, עד כדי הטלת חבות משפטית על אופק.

מעבר לנדרש, הוסיפו השופטים, ספק אם דרישת הפוליסה לקיומה של שמירה באמצעות ובאחריות חברת שמירה כוונתה לשומר חינם. דומה כי האחריות בה מדובר עניינה באחריות מקיפה יותר והיא נועדה להבטיח שמירה בשכר על האחריות המוגברת הקמה בעקבותיה.

אי קיום אמצעי מיגון-האם שוללים אוטומטית כיסוי ביטוחי?

נתיבי חן טענה כי התנאי בפוליסה המתנה את הכיסוי הביטוחי בקיומה של שמירה באמצעות ובאחריות חברת שמירה בטל. הסיבה לכך היא כי תנאי זה לא נכלל בתוכנית הביטוח שאושרה על ידי המפקח על הביטוח. כמו כן תנאי זה סותר את התקנות שהתקין שר האוצר לגבי סוג ביטוח זה.

תנאי בחוזה ביטוח החורג מחוזה הביטוח המופקד אצל המפקח על הביטוח או מחוזה ביטוח שאושר על ידו, לא יהיה בטל בשל כך בלבד, ציינו השופטים. תנאי בחוזה ביטוח יהיה בטל רק אם הוא סותר תנאי שנקבע על ידי שר האוצר מכוח סמכותו לפי סעיף 38 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח.

סעיף 38 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א- 1981 קובע:

"שר האוצר רשאי לקבוע בתקנות, לכל ענפי הביטוח או לענפי ביטוח מסויימים, הוראות בדבר תנאים שבחוזה ביטוח וניסוחם; הסדר הסותר תנאי שיש לקבעו על פי תקנות שהותקנו כאמור לא נהגו לפיו, ויראו כאילו הותנה במקומו התנאי שיש לקבעו כאמור, זולת אם ההסדר הוא לטובת המבוטח..."

תקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980 קובעת:

"תנאים בדבר אמצעי הגנה (תיקון: תש"ם)

בפוליסה לביטוח רכוש יפורטו האמצעים שעל המבוטח לנקוט בהם להגנה על הרכוש וייקבע כי אם המבוטח לא נקט באמצעים כאמור תוך התקופה שהוסכמה עמו או חדל לנקוט בהם יחולו הוראות אלה:

...

(3) קרה מקרה הביטוח לאחר שחלפה התקופה שהוסכמה לנקיטת האמצעים ולפני שנתבטלה הפוליסה לפי פסקה (1), אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המבטח בעד ביטוחו של אותו רכוש כאשר אינו מוגן באמצעי ההגנה לבין דמי הביטוח המוסכמים; הוראה זו לא תחול אם העובדה שהמבוטח לא נקט באמצעי ההגנה לא השפיעה על מקרה הביטוח; על אף האמור יהיה המבטח מופטר כליל אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהרכוש לא יהיה מוגן באמצעי ההגנה"

סעיף 38 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח חל על תקנה זו שהותקנה על ידי שר האוצר.

התנאי בפוליסה השולל את הכיסוי הביטוחי מעיקרו (ועוד כתנאי מוקדם) במקרה בו לא מילא המבוטח אחר האמצעים בהם נדרש לנקוט להגנה על הרכוש המבוטח, נוגד את הוראות תקנה 4, ציינו השופטים.

לכן חל לגביו האמור בסעיף 38 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח הקובע כי במקום תנאי זה יש לקרוא אל תוך הפוליסה את תקנה 4.

קיימות, איפוא, שתי אפשרויות. האחת, מצב בו מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח, אף כנגד דמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהרכוש לא יהיה מוגן באמצעי ההגנה הקבועים בפוליסה. במקרה כזה מופטר המבטח כליל מתשלום תגמולי הביטוח.

אליהו לא הוכיחה כי תנאי זה מתקיים במקרה זה, קבעו השופטים.

האפשרות השניה קובעת כי במקרה שהמבוטח הפר את החובה לנקוט באמצעים הנדרשים בפוליסה להגנה על הרכוש המבוטח, הוא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס בין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצל המבטח בעד ביטוחו של אותו רכוש כאשר אינו מוגן לבין דמי הביטוח המוסכמים.

בפני בית משפט השלום לא הוצגו ראיות המאפשרות לקבוע את שיעור תגמולי הביטוח המופחתים.

השאלה העולה היא על מי הנטל להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח המופחתים.

נטל הוכחת שיעור תגמולי הביטוח המופחתים

ניתן ללמוד, קבעו השופטים, גזירה שווה מהוראות סעיפים 17 ו- 18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 שנוסחם זהה לנוסח תקנה 4.

בפסיקה נקבע לעניין סעיפים אלה כי נטל ההוכחה לגבי שיעור תגמולי הביטוח המופחתים חל על המבטח.

התייחסותו של המחוקק להפחתת תגמולי הביטוח כאל תרופה הנתונה למבטח, מצביעה גם היא על כך שנטל הראיה להוכחת קיומה של הזכאות לתרופה זו מוטל על המבטח.

מאחר ואליהו לא הוכיחה מהו שיעור דמי הביטוח המופחתים, חבה אליהו במלוא תגמולי הביטוח הקבועים בפוליסה, למרות אי קיום חובת השמירה.

אי הודעה על כך שלא בוצעו אמצעי מיגון

אליהו טענה כי נתיבי חן הפרה כלפיה את חובת תום הלב בכך שלא גילתה לה כי היא אינה מקיימת את חובת השמירה על הנכס החלה עליה מכוח הפוליסה.

בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. תקנה 4 קובעת את הזכאות של המבוטח מקום בו אירע מקרה הביטוח קודם לביטול הפוליסה. תקנה זו לא הטילה על המבוטח חובה להודיע למבטח על אי ביצוע תנאי השמירה. הטענה כי מבוטח אשר נוסף על אי נקיטת אמצעי ההגנה גם לא הודיע למבטח כי נמנע מלנקוט באמצעים אלה, אינו זכאי אף לסעד של תגמולי ביטוח מופחתים, סותרת את לשון תקנה 4 ומטילה על המבוטח סנקציה נוספת שאינה עולה בקנה אחד עם הוראת התקנה, קבעו השופטים.

התוצאה

בית משפט המחוזי קבע כי נתיבי חן לא עמדה בדרישת אמצעי ההגנה הקבועים בפוליסה. הסעיף בפוליסה הקובע כי זהו תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי בטל מאחר והוא נוגד את תקנה 4. במקום סעיף זה תחול תקנה 4. תקנה 4 קובעת כי תתכנה שתי אפשרויות מקום בו המבוטח לא מילא אחר דרישת אמצעי ההגנה שבפוליסה:

(1) מבטח סביר לא היה כורת את חוזה הביטוח, גם בדמי ביטוח מרובים יותר לו היה יודע שהרכוש לא מוגן באמצעי הגנה

(2) המבטח יהיה חב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי כיחס בין דמי ביטוח שהיו משתלמים כמקובל בעד ביטוח רכוש שאינו מוגן באמצעי הגנה לבין דמי הביטוח המוסכמים.

הנטל להוכיח קיומו של אחד מן התנאים האלה הוא על חברת הביטוח.

אליהו לא הוכיחה מי מבין התנאים ולפיכך היא חבה במלוא תגמולי הביטוח.

ערעורה של נתיבי חן בכל הנוגע לחבות אליהו על פי הפוליסה התקבל. התיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך קביעת סכום תגמולי הביטוח שעל אליהו לשלם לנתיבי חן.

ערעורה של נתיבי חן לחייב את אופק בגין אחריותה לגניבת המחפרון, נדחה.