האם אופניים נעולים במחסן מבוטחים
ד"ר גיל לאנה הוא חובב מושבע של רכיבת אופניים. באחד הימים פרצו אלמונים לביתו וגנבו את אופניו. האופניים היו לא רק יקרים לליבו של לאנה אלא גם לכיסו. ערכם היה כ- 25,000 שקל. לכן הקפיד לרכוש עבורם כיסוי ביטוחי מיוחד בחברת הביטוח מגדל.
לא שמרת על האופניים כמו שדרשנו, נזפו מסלקי התביעות של מגדל במבוטחם.
הם היו בתוך מחסן נעול, השיב לאנה.
זה לא מספיק, ענו מסלקי התביעות והפנו את לאנה לדף הרשימה שנלווה לפוליסה. "הכיסוי לנזקי פריצה לאופניים בעת היותם במחסן בבית המבוטח", כך היה רשום בדף הרשימה, "מותנה בהיות האופניים נעולות בשרשרת מתכת שעובי הטבעות לא פחות מ- 6 מ"מ לעצם קבוע".
מעולם לא ראיתי את דף הרשימה, התרעם לאנה ופנה לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה.
השופטת יעל קלוגמן שמעה את הראיות. מתוכן למדה כי שנים רבות ביטח סוכן הביטוח את אופניו של לאנה בחברת הביטוח איילון. זו האחרונה הסתפקה בדרישה שהאופניים יאוחסנו במחסן נעול. אולם בשנה שקדמה לגניבת האופניים, העביר הסוכן את הביטוח מחברת איילון לחברת מגדל. זו האחרונה דרשה גם מחסן וגם לנעול את האופניים לעצם קבוע. "אני מאמינה למבוטח", קבעה השופטת, "כי הוא לא היה מודע לדרישת מגדל שהאופניים ייקשרו בשרשרת מעוגנת אל עצם קבוע בתוך המחסן. אני גם מאמינה למבוטח כי לו היה מודע לדרישה זו הוא היה מקיים אותה. אין מחלוקת שעלות השרשרת (100 שקל) היא זניחה לעומת הנזק שבאובדן האופניים והרי המבוטח חפץ בקיומו של הכיסוי הביטוחי למקרה שהאופניים ייגנבו".
יתירה מזו, לשופטת גם לא היה ספק כי שרשרת המתכת בעובי 6 מ"מ שמגדל דרשה כי המבוטח יקשור עמה את האופניים לא הייתה מונעת את הגניבה. מדוע? משום שגם המחסן היה נעול עם שרשרת באותו עובי והפורץ חתך השרשרת ללא קושי.
אף על פי כן, לאנה הפסיד במשפט. הכיצד?
לדעת השופטת יעל קלוגמן אין זה משנה כלל שהמבוטח לא ידע על דרישות המיגון. ברגע שחברת ביטוח רושמת בפוליסה דרישה לאמצעי מיגון הם מחייבים אלא אם כן המבוטח יוכיח שחברת הביטוח או הסוכן לא מסרו לו את הפוליסה עם דרישות המיגון החדשות.
במשפט הופיע סוכן הביטוח אורן חסקי והעיד כי מסר למבוטח את הפוליסה עם דרישות המיגון של מגדל. המבוטח העיד לעומתו כי לא קיבל את הפוליסה. השופטת שמעה את גרסאות הצדדים והגיעה למסקנה כי אין היא יודעת איזו גרסה להעדיף. כלשונה, "במחלוקת העובדתית: האם קיבל המבוטח את פוליסת מגדל, גרסאות הצדדים שקולות".
לפיכך, המשיכה השופטת, צריך להכריע במחלוקת העובדתית לפי נטל הראיה. במקרה של תיקו שכזה, "נטל הראייה הוא על המבוטח. עליו להוכיח, במידת מאזן ההסתברויות, כי הוא לא קיבל את הפוליסה. כאשר הגירסאות שקולות, המסקנה היא שהמבוטח לא הרים את נטל הראייה שעליו". "כפי שציינתי", מדגישה השופטת, "אני מאמינה למבוטח כי הוא לא היה מודע לדרישת המיגון של נעילת האופניים עצמם בשרשרת, אך אין פירוש הדבר שהמבוטח לא קיבל את הפוליסה".
בקיצור, השופטת דחתה את תביעתו של לאנה למרות שלא ידע על דרישות המיגון שבפוליסה.
על פסק דין שכזה נהוג לומר באידיש "נוח מיט זיבען גרייזן (נוח בשבע שגיאות)". בניגוד לקביעת השופטת, על פי דיני הביטוח, חברת ביטוח אינה רשאית להסתפק במשלוח פוליסה עם דרישות מיגון למבוטח. עליה ליידע את המבוטח בצורה אקטיבית על דרישות המיגון ולוודא כי הוא מבין אותן ומקיים אותן. זו "חובת היידוע והווידוא" המפורסמת החוזרת שוב ושוב בכל פסיקה הדנה באמצעי מיגון בביטוח. השופטת גם מתעלמת מההלכה כי נטל השכנוע להוכיח את קיומו של פטור מתשלום בשל אי קיום אמצעי מיגון מוטל על חברת הביטוח ולא על המבוטח. השופטת מתעלמת מהלכת בית המשפט העליון שניתנה רק לאחרונה בפרשת סלוצקי הקובעת כי חברת הביטוח אינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח בשל אי קיום אמצעי מיגון אלא אם תוכיח כי חברת ביטוח סבירה לא היתה מבטחת את המבוטח ללא אמצעי המיגון. והנה כאן הוכח כי איילון כן הייתה מבטחת את המבוטח גם ללא השרשרת. השופטת גם מתעלמת מסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי חברת הביטוח לא פטורה מתשלום אם המיגון שדרשה ממילא לא היה מונע את הגניבה. וזו רק רשימה חלקית של השגגות שנפלו מלפני השופטת המלומדת.
יחד עם זאת ייאמר לזכותה של השופטת כי היא חמלה על לאנה. היא פטרה את לאנה מהוצאות משפט "כיוון שאני מאמינה לו שהוא לא היה מודע לדרישת המיגון הספציפית וכי היה מקיים אותה לו היה מודע לה. התחשבתי במידת מה אף בטענה העניינית הלא משפטית של המבוטח כי הפורץ לא היה מתקשה לחתוך את השרשרת שמגדל דרשה לקשור בה את האופניים משום שאותה שרשרת ממש נעלה את המחסן שנפרץ על ידו. אין מדובר איפוא במבוטח שמזלזל במיגון האופניים שלו ומתעלם מדרישות המיגון של חברת הביטוח, אלא מדובר בדרישת מיגון נוספת ש"חמקה" מתשומת לבו של המבוטח כיוון שלא הקפיד לבחון את דרישות המיגון בפוליסת מגדל. בנסיבות אלה ניתן להתחשב באכזבתו של המבוטח מכך שבסופו של דבר לא יכול היה ליהנות מכיסוי ביטוחי בגין גניבת אופניו. על כן החלטתי שלא לחייבו בהוצאות בגין דחיית תביעתו". כמה נחמד מצד השופטת.