Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

אחריות לאונס בין כתלי בית הספר

א' בן ה – 8 היה תלמיד בית ספר יסודי.

באחד הימים, תפס את א' אחד השרתים של בית הספר בו למד והחדיר את איבר מינו לפיו. האונס בוצע בכיתה.

השרת, שהיה אז נער בן 16, תקף את התלמיד שוב בכיתה ועוד פעמיים בשירותים. שם ביצע בתלמיד מעשי סדום והגיע לסיפוק מיני.

כשנודע לאם על ההתעללות המחרידה שעבר בנה, היא התלוננה במשטרה. השרת הועמד לדין פלילי, הורשע ונדון למאסר.

הדין הפלילי אינו מקנה כל מזור לקורבן. בכך עוסקים דיני הנזיקין.

לפי סעיף 42 א'(א) לפקודת הראיות, הממצאים בהכרעת הדין הפלילי ישמשו "כראיה לכאורה" להטלת אחריות על בן הבליעל. אולם לרוב הקורבן לא יכול להיוושע ממנו. גם אם יחייבו את העבריין לפצות אותו, לא יהיה לילד הקורבן ממי לגבות את הפיצויים שנפסקו לטובתו.

כאן עולה כמובן השאלה המתבקשת, מה אחריותו האזרחית של בית הספר למעשי אינוס שנעשים בתלמידים בין כתליו. אנו שולחים את ילדנו הרך אל בית הספר, סומכים על המנהל והמורים שירביצו בילד בינה ודעת אבל גם שישמרו עליו מכל משמר. והנה הילד חוזר שבר כלי, כשכל עולמו חרב עליו.

כנהוג במקומותינו, בית הספר של א' התחמק מהאחריות לנזקיו. ההורים נאלצו לפיכך לפנות לעזרת בית המשפט.

תביעתו של הילד הובאה אל שולחנו של השופט כרמי מוסק, מבית משפט השלום בירושלים.

לאור פסק הדין הפלילי שהרשיע את השרת שלהם, נאלצו נציגי בית הספר להודות, כי הילד עבר התעללות מינית קשה וכי התעללות מינית זו התרחשה בין כתלי בית הספר בתוך כיתת הלימוד. אולם, טען המנהל בפני השופט, אנו לא ראינו, לא שמענו ולא ידענו, וטוב שלא, כי מי שלא רואה, לא שומע ולא יודע, נקי מאשמה.

את השופט הטרידה השאלה מתי בדיוק אירעו מעשי האונס. האם במהלך הלימודים, בתום הלימודים או לאחר תום הלימודים.

וכל כך למה? כי המנהל העיד שבמהלך הלימודים יש שומר וגם המורים משגיחים על התלמידים. בתום הלימודים הם נועלים את הכיתות.

לעומת המנהל, הילד לא בא להעיד באילו שעות בדיוק נאנס. הוא לא בא לסתור את האפשרות כי נאנס בתוך הכיתה ובשירותים לאחר תום הלימודים.

אכן, מודה השופט, הורי התלמיד הביאו חוות דעת מומחה הקובעת כי עמידתו על דוכן העדים עלולה להזיק לבריאותו. אבל, קובע השופט, הילד בחר שלא להעיד והדבר משמש נגדו.

את השופט הטרידה גם השאלה שהילד לא בא לתת לה פתרון: כיצד נוצר הקשר בין התלמיד לאנס. כיצד הגיע התלמיד למקומות בהם הותקף. האם היו נוכחים אנשים נוספים. כיצד נכנס התלמיד והאנס לכיתה שהייתה אמורה להיות נעולה אחרי סיום הלימודים.

הימנעותו של הילד מלהעיד הותירה בלתי פתורה, כך לדעת השופט, גם את השאלה מה עשה הילד מייד לאחר סיום הלימודים. האם מיהר לחזור לביתו, שמא נשאר בחצר בית הספר. "איש גם לא טרח לזמן להעיד את האנס עצמו ממנו ניתן יהיה ללמוד על הנסיבות האמורות".

לסיכום קובע השופט, חוסרים עובדתיים אלה, פוגעים באפשרות להגיע למסקנה כי בית הספר התרשל או לא נקט באחד מהאמצעים הסבירים שחובה על בית ספר לנקוט כדי להבטיח את שלום התלמידים.

וכאן מוסיף השופט מהרהורי ליבו: "קרבה בין נערים מתבגרים לילדים אינה דבר חריג. כך למשל בתנועות נוער, בהן מצויים חניכים ומדריכים בצוותא. האם ניתן לומר שיש לצפות להתרחשות מקרים חמורים מסוג זה ברמת הסתברות גבוהה? כך כלפי בית הספר, אינני סבור שראוי לקבוע כי בית הספר צריך לצפות כי עובד בן 16 יבצע מעשים כה חמורים בתלמיד בן 8... אינני סבור כי ראוי להפוך את בית הספר למתחם הדומה למעון סגור או בית כלא, על ידי הצבת שומרים, ומצלמות במעגל סגור בכיתות ובשירותים. מדובר במקום שמטרתו ליצור אווירה נוחה לילדים, אווירת לימודים ולא ליצור הרגשה כי מדובר במקום סגור ומסוכן... גם מבחינת מדיניות ציבורית - חברתית ראויה, אין להטיל על בית הספר ומערכת החינוך חובה להתקין אמצעי פיקוח ובקרה שעלותם יקרה ביותר דבר שיטיל עומס כלכלי כבד על המערכת".

השופט דחה אם כן את תביעת הילד, "למרות היות המקרה קשה ומצער". יחד עם זאת, השופט פטר את הילד מהוצאות משפט.