אחריות לעבירות של הזולת

נפגע פעולת איבה, זכאי לתגמולים מהמדינה. עדיין יכול אותו נפגע לנקוט בצעדים משפטיים לפי פקודת הנזיקין ובסופו של הליך להחליט מה משתלם לו יותר לגבות, תגמולים או פיצויים.

אלא שכדי להצליח בתביעת נזיקין, על הנפגע להוכיח רשלנות של מאן דהוא כלפיו באי מניעת הפיגוע. לדוגמא: האם בעלי מסעדת סברו התרשלו כלפי נפגעי הפיגוע במסעדה, כאשר לא הציבו מאבטח בפתח החנות?

עוולת הרשלנות היא עוולה המתפתחת מדי יום ביומו. זו דוגמא מובהקת לחקיקה שיפוטית.

השופט היושב בדין, הוא הקובע את הנורמות, אשר סטייה מהן תביא להטלת אחריות בנזיקין.

כך, אם יקבע בית המשפט כי חובת בעל מסעדה, בזמנים טרופים אלה של פיגועים צפויים, להציב מאבטח בפתח המסעדה, עשויה להיות מוטלת על בעל המסעדה החובה לפצות את נפגעי הטרור.

עד כה, לא נטו בתי המשפט להטיל אחריות בנזיקין עבור מעשים פליליים של הזולת.

על רקע הפיגועים האחרונים, מעניין לבחון את פסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בפרשת ראובן ולעס.

ייתכן שנושבת ממנו רוח שונה בסוגייה מורכבת זו.

ראובן ולעס, איש ירא שמים ומשגיח כשרות, המתין לאוטובוס, בתחנה המרכזית של אגד בירושלים.

תוך כדי המתנה, נטפלה אל ולעס חבורת עבריינים. הם השליכו את מגבעתו, בעטו בבטנו והפילו אותו ארצה. ולעס נפגע קשה בידו ובכתפו.

ולעס הגיש תביעת פיצויים נגד אגד בבית המשפט המחוזי בירושלים.

עד כה, כאמור, תביעות בהן נתבעו גופים, בשל מעשה עבירה של אדם אחר, היו בדרך כלל, נדחות על ידי בתי המשפט.

כך נפסק, כי מעביד שסיפק נשק לעובדו, אינו חייב בפיצויים כלפי משפחת אדם שנרצח באמצעות אותו נשק.

הרוצח נמצא על-ידי המשטרה כשיר לשאת נשק, לא הסתבך מעולם בעבירה ושימש כשומר במשך שנים רבות.

עובדות אלה הניעו את בית המשפט העליון לקבוע כי מעבידו של הרוצח לא היה חייב לצפות מראש, כי עובד כזה יהיה מסוגל לרצוח אדם אחר. זאת למרות שהמעביד לא פיקח באופן רצוף ויעיל על האקדח, ולא נקט צעדים בעקבות היעלמו של האקדח כשבוע לפני הרצח (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס, פ"ד לג(2) 785).

במקרה אחר, סירב בית המשפט העליון להטיל על רשויות הצבא אחריות למעשיו של חייל, אשר השליך רימון צהל"י לתוך מועדון.

"מעשהו של החייל בהטילו רימון אל תוך מועדון הומה אנשים הוא כה בלתי שגרתי באופיו וכה מחריד בביצועו ובתוצאותיו, עד כי על-פי השכל הישר ודאי שאין להסבירו".

אחריות למעשים כאלה אפשר להטיל רק אם יוכח שרשויות הצבא ידעו כי בלבו של החייל מקננת מחשבת רצח ונקמה, או כי קיים חשד כלשהו שהחייל חולה במחלת נפש, עד כי אין הוא שולט על מעשיו ויצריו (ע"א 796/80 פנחס אוחנה נ' עזרא אברהם, פ"ד לז(4) 337).

כך נפסק גם במקרה בו שוטר ירה בשכניו באמצעות תת מקלע עוזי שסופק לו על ידי המשטרה.

השופט תיאודור אור, דחה את תביעת הנפגעים נגד המדינה משום ש"לא היה למפקדיו של השוטר כל יסוד לחשוד או לצפות שהשוטר יעשה בתת המקלע שימוש לפתרון סכסוך עם שכניו" (ע"א 5355/97 מדינת ישראל נ' לילה מדאח תק-על 98(3) 53).

שופט בית המשפט המחוזי, דוד חשין, שבפניו הובא מקרהו של ולעס, התרשם מפסיקתו הנחרצת עד כה של בית המשפט העליון, כי אין כל סיכוי לתביעתו של ולעס. לכן סילק השופט את התביעה על הסף.

השופט חשין סבר כי אגד לא הייתה יכולה לצפות מראש את התקיפה.

גם אם היה מצוי באזור איש אבטחה, הוסיף השופט, ספק גדול אם נוכחותו הייתה מרתיעה את התוקפים. עובדה היא, שנוכחותם של עוברי אורח בתחנה, לא הרתיעה את התוקף.

השופט מצא גם כי הטלת חובה על אגד לסנן כניסת בריונים לתחנה, תחייב את אגד בפעולות שיטור, ותפגע בזכויות אדם בסיסיות, כגון חופש התנועה, עקרון השוויון וכבוד האדם.

השופט אליעזר ריבלין, בפניו הובא העניין במסגרת ערעור בבית המשפט העליון, לא קיבל את דעתו של השופט חשין.

לדעת השופט ריבלין, השופט חשין מיהר מדי לחרוץ את גורלה של התביעה. למרות שהסוגייה העוסקת בהטלת אחריות בנזיקין על מי שלא השכיל למנוע מעשה עברייני, אינה קלה, גם לדעת השופט ריבלין.

השופט ריבלין הזכיר כי באחד המקרים בית המשפט העליון דווקא הטיל אחריות על אדם שהחזיק רובים וכדורים במועדון נוער. אדם זה היה צריך לצפות כי נערים הבאים למועדון יבקשו ליטול נשק ולעשות בו שימוש אסור. אדם כזה אשר לא סגר כראוי את החלון, התקין דלת קלה לפריצה, ולא קיים השגחה ושמירה, נמצא אחראי לנזקי הנפגע (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1).

השופט מצא גם מקרה בארצות הברית, בו נערה בת שש-עשרה, המתינה לתומה לאוטובוס בתחנה הומה אדם. הנערה נדקרה למוות על-ידי אדם בעל עבר של מחלות נפשיות.

בית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס, הטיל על חברת האוטובוסים אחריות בנזיקין. החברה לא העסיקה מאבטח במדים, חרף הפשיעה שהייתה רווחת בסביבותיה של התחנה. נוכחות מאבטח שכזה - כך נקבע - גם אם לא הייתה מונעת את התוצאה הטרגית מרגע שההתקפה הייתה בעיצומה - הרי סביר להניח כי הייתה מרתיעה את התוקף מראש ((Sharpe v. Peter Pan Bus Lines, Inc., 519 N.E.2d 1341 (1988).

אכן הטלת אחריות, עבור אי מניעת פשע, היא עניין של מדיניות משפטית המופעלת על ידי השופט היושב בדין. השופט הוא זה המסנן ובורר, מתוך שלל הסיכונים המתקיימים בחיי היום יום, את אותם סיכונים שלדעתו יש להטיל אחריות נזיקית בגינם. אולם הכרעת השופט צריכה להיעשות בסופו של יום, לאחר עיון מדוקדק בכל הראיות, ולא בראשיתו.

עיון מדוקדק זה חייב להיעשות בדיון לגופו של עניין לאור מבחנים אלה:

    האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני;

    האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים;

    האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים;

    האם המעשה העברייני שארע הנו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו;

    האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע;

    האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה הנפגע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים.

משנשקלו כל אלה יבחנו גם שיקולים של מדיניות ציבורית.

יתכן ויהא צורך לבחון את היחס שבין פעולות המשטרה למניעת מעשי פשע באזור תחנת האוטובוסים לבין פעולותיה של אגד בעניין זה, את ההשלכות הכלכליות והחברתיות של נקיטת אמצעי זהירות על-ידי אגד ואת משמעותה של הטלת אחריות בסיטואציה כזו.

זאת ועוד זאת: בתנאים הקבועים ברשיון העסק של אגד קיימות הוראות ביטחון מטעם משטרת ישראל. אפילו אם תכליתן של הוראות הביטחון היא אך למנוע פעולות איבה ולא פעילות עבריינית, הרי אין ספק כי יש בהוראות אלה כדי ללמד על השליטה והפיקוח של אגד על המתרחש בשטח התחנה ועל האמצעים העומדים לרשותה להבטחת ביטחון המבקרים בתחנה. יתכן ויש בהן גם כדי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות, הנדרשת על-ידי בעל המקרקעין או בעל העסק הסביר.

הוצאות המניעה של אגד נראות, לכאורה, קטנות מתוחלת הנזק הצפוי, אם מביאים בחשבון את העובדה שאגד נדרשת ממילא, לפי תנאי רשיון העסק, לקיים סידורי שמירה ואבטחה.

שאלות אלה ואחרות, ראוי להן שיתבררו במהלך המשפט.

השופט ריבלין, מסתייג גם מדעת השופט חשין, כי גם אם היה מצוי איש אבטחה בתחנה, לא היה סיפק בידו לסייע לולעס, שהרי נוכחותם של עוברי אורח בתחנה לא הרתיעה את התוקף.

לדעת השופט ריבלין, מבחינת אפקט ההרתעה, לא הרי נוכחותם של אזרחים עוברי אורח, כהרי נוכחותו של איש ביטחון. נוכחותו של מאבטח לבוש מדים וחמוש עשויה בהחלט להרתיע עבריינים מפני התנכלות חסרת תכלית לאזרחים תמימים.

התיק הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה ידון בו לגופו של עניין.

השופטים אהרון ברק ויעקב טירקל הצטרפו לפסק דינו של השופט ריבלין.


קטגוריות: רשלנות רשויות