חבל הטבור

מכלוף שוקרון נהג במשאית של מעבידו בדרך לבית הקברות החדש בעיר רמלה.

לפתע עלו רעשים מאחור. שוקרון עצר את המשאית בצד הדרך כדי להתחקות אחר מקור הרעש. הסתבר כי אבן נאחזה בין הגלגלים.

שוקרון נרגע. אולם בטרם חזר למקומו ובהיותו עדיין מחוץ לרכב פגעה בו מכונית פרטית נהוגה בידי יצחק אלימלך. התאונה הסתיימה בפציעה קשה.

התעוררה שאלת המעמד בו נפגע שוקרון. האם כהולך רגל שאז חברת הבטוח הדר, מבטחת הנהג הפוגע, חייבת בתשלום הנזק; או שמא כמשתמש ברכבו - שאז חברת הבטוח הסנה, מבטחת המעביד (בעל הרכב), חייבת לשאת בו.

שוקרון עצמו לא היה אדיש לגמרי למחלוקת שהתעוררה בין חברות הבטוח. מכיוון שהיה מדובר בתאונה שארעה במהלך העבודה הרי מבחינתו עדיף היה כי ייקבע שהדר תשא בנטל התשלום.

היה ויתברר כי גמלאות המוסד לבטוח לאומי מכסות את מלוא נזקו, עדין יהא שוקרון זכאי לרבע מהפיצויים, אך זאת כלפי חברת הדר בלבד ולא כלפי חברת הסנה. הזכות לרבע מהפיצויים אינה שמורה כלפי מבטחת המעביד.

השופט צבי טל שבפניו הובאה המחלוקת בבית המשפט המחוזי בירושלים התבסס על ההלכה שנקבעה בסוגיה זו בבית המשפט העליון. גם תיקון רכב נחשב לשימוש ברכב - בין שהתיקון נעשה בנסיעה ובין בעמידה, בין בדרך ובין בצד הדרך בין כשהמנוע עובד ובין כשהוא דומם.

אין ספק, קובע השופט טל, כי בדיקת רעשים העולים מן הרכב מהווה טיפול דרך בגדר שימוש ברכב.

נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבדקו, לתקנו וכיוצ"ב, חשוף לסכנת פגיעה מרכב חולף. כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו - כי אז פגיעה זו תיחשב כנגרמת עקב השימוש.

סיכון זה נכלל בסיכונים הבטוחיים שלקחה על עצמה חברת הבטוח של הרכב הנפגע.

יתכן כי בנסיבות הענין היה יותר צודק לחייב את שתי חברות הבטוח לפצות את שוקרון. "סוף סוף" - מיצר השופט - "הפגיעה הממשית בפועל נעשתה על ידי הנהג הפוגע והשמוש של הנפגע רק זימן והמציא אותו לאותה פגיעה. אבל מה אעשה והפסיקה אינה הולכת בדרך זו".

המסקנה היתה כי החבות לפיצוי שוקרון על נזק הגוף שנגרם לו בתאונה הוטלה על חברת הסנה לבדה, היא החברה שביטחה את המשאית בה נהג שוקרון ובה השתמש בעת התאונה.