כמה שילמה מנורה על הכתמה ללא ראיה

אבי גיליס עמד לצאת מביתו כדי לבצע מבחן רישוי שנתי (טסט) לרכבו.

בין המסמכים המהווים תנאי לביצוע הטסט נדרש גם ביטוח בתוקף.

גיליס התקשר אל סוכן הביטוח שלו וביקש כי יחדש את ביטוח הרכב לשנה הבאה וישלח את הפוליסה בפקס לביתו.

זמן קצר לאחר קבלת הפקס יצא גיליס עם רכבו לכיוון מכון הרישוי. בדרך ארעה תאונה קלה. גיליס יצא מרכבו ומסר לנהגת הרכב בו פגע את הפקס. הנהגת צילמה בטלפון החכם את הפוליסה. במקביל דיווח לחברת הביטוח מנורה על התאונה.

זמן קצר לאחר מכן החל מסע סיוטים שלמרבה הצער יותר מידי מבוטחים עוברים אותו בבואם לממש את הביטוח שלהם.

אתה רמאי, הטיחו מסלקי התביעות במבוטח, רכשת את הביטוח רק אחרי שעברת תאונה.

האם היו בידי מנורה ראיות המוכיחות כי גיליס רמאי? לא. כפי שנראה מיד מנורה אפילו לא טרחה לחפש ראיות לטענתה החמורה. היא התבססה רק על סמיכות הזמנים שבין רכישת הביטוח לבין התאונה.

מנורה קיוותה ליפול על שופט אשר אינו יודע כי סמיכות זמנים בין רכישת ביטוח למקרה ביטוח אינה אומרת דבר. תחום הביטוח נשלט על ידי חוק המספרים הגדולים. מקרי הביטוח מתפזרים בצורה שווה על פני כל תקופת הביטוח. לכן בין מיליוני מבוטחים תמיד יהיו גם מקרי ביטוח, מוות, נכות, מחלה, תאונת דרכים שיתרחשו סמוך לאחר רכישת הביטוח.

נחזור כעת אל גיליס. הוא ידע שהוא חייב לפצות את הנהגת שברכבה פגע. כאדם הגון לא רצה לגרור אותה סתם כך לבית המשפט. לכן שילם לה את נזקיה והגיש נגד מנורה תביעה להשבת הסכום ששולם בבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע.

למה דחיתם את תביעתו, שאלה השופטת דרורה בית-אור את נציגת מנורה. כי לפי הראיות שבידינו הוא רכש את הפוליסה לאחר קרות התאונה, ענתה הנציגה.

השופטת בית-אור נאלצה לקיים משפט כהלכתו. גיליס העיד כי רק לאחר שקיבל את הפקס לביתו יצא לכיוון מכון הרישוי. כשקרתה התאונה נתן לנהגת שרכבה נפגע לצלם את הפקס בטלפון החכם שלה. מסרתי לחוקר הביטוח את פרטי נהגת הרכב שנפגע אולם הוא כנראה לא פנה אליה, הוסיף גיליס.

סוכן הביטוח התייצב לעזרת המבוטח וחיזק את עדותו של גיליס. הסוכן אישר כי בבוקר התאונה אכן קיבל מהמבוטח את פרטי כרטיס האשראי שלו, טיפל מול חברת הביטוח בהוצאת הפוליסות ושלח אותן בפקס לביתו. "הביטוח נכנס לתוקף באותו רגע בו המבוטח מסר את פרטי כרטיס האשראי שלו והפוליסות שוגרו אליו ומאותו רגע ואילך החובה היא על חברת הביטוח לכסות נזקים בהם נשא המבוטח גם כלפי צד שלישי", הסביר הסוכן.

נציגת מנורה נאלצה לבסוף להודות כי אין לה ראיות על קנוניה מצד המבוטח וכי דחיית תביעתו התבססה אך ורק על "העובדה שהביטוח חודש ביום התאונה, זה מעט מחשיד".

האם חוקר הביטוח שלכם יצר קשר עם נהגת הרכב שנפגע, שאלה השופטת את נציגת מנורה. החוקר יכול היה לבדוק את גרסת המבוטח כי היא צילמה את הפוליסה. מתוך הצילום אפשר לוודא את השעה המדויקת בה אירעה התאונה והאם אירעה לאחר שפוליסות הביטוח היו כבר בידי המבוטח. "אין לי ידיעה על כך", השיבה נציגת מנורה לאקונית.

עובדה זו שחוקר מנורה כלל לא טרח לחקור את הנהגת נחשבה "משמעותית וקריטית" בעיני השופטת. "נכון אמנם שהסמיכות לגבי מועד קרות התאונה לעריכת הביטוחים היא מחשידה אך מנורה לא ביססה את החשד הזה והייתה יכולה לעשות זאת ללא כל קושי לו שוחחה עם הנפגעת ובדקה אם בידיה היה צילום של פוליסת הביטוח".

בסופו של יום, השופטת דרורה בית-אור הורתה למנורה להשיב לגיליס את מה ששילם לנהגת הרכב שנפגע בצירוף הוצאות משפט בסך 500 שקל.

כאן עולה כמובן שוב השאלה מדוע מרשים השופטים להוציא דיבה על המבוטחים, לטעון כלפיהם טענות ללא כל בסיס ולצאת בלא פגע? תארו לעצמכם מה היה קורה לו גיליס היה ניצב מול ביתה של משפחת גורביץ' (בעלת השליטה במנורה) עם שלט "אתם רמאים" ללא כל ראיה.